אילו מציאות. מנין ליאוש מן התורה. משמע מהכא דעיקר דין יאוש שקונה באבדה נלמד מהאי קרא. והתוס' פ' מרובה דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא אבדה וכו' כתבו בשם הר"י דנפקא לן דיאוש קני באבדה מהא דאמר באילו מציאות מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין ופי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתיאשין כיון שיש בהם סימן והעלו שם דאף ע"ג דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אבדה אלא בעדים מ"מ ע"י שיש לו בה סימן ימצא עדים ששואל לבני אדם ראיתם הדבר שאבדתי וכך וכך סימנין יש לי בו ואינו מתיאש הימנו אבל אם אין בו סימן מתיאש וכ"כ עוד בפרקין דף כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה וסיימו ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו וכו' עכ"ל. מדבריהם נראה דהאי לימודא דיליף הכא נוכל ליישב גם לשיטת' דתלמודא דהתם ולכאורה אין נראה כן דהתם יליף לה מהאי קרא לאבדה ששטפה נהר כדאמר בדף כ"ב ע"ב והתם לעולם מותר בין איאש בין לא איאש ואפי' עומד וצווח דרחמנא שרייה ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל וכדקאמר בהדיא התם דף כ"א בריש שמעתתא דיאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' בזוטו של ים ובשלליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה ואפילו בא ליד המוצא לפני יאוש וכדפי' רש"י ז"ל וא"כ אין ללמו' מהתם להיתירה דאבידה מתמת יאוש.. וכדי לברר הדבר בעיקר הדין דיאוש באבדה והנ"מ בין הלימודים האלו והיוצא מזה לדינא אראה לבאר בהאי ענינא ומה דאשכחן בגויה בס"ד. ועיין בקונטרס אחרון בביאר הסוגיות והשיטות סי' ב':