שמואל אמר אפילו גזל עגל וכו'. כדפרישית דבלשון תמיה מיתפרשא דהא שמואל לא פליג אמתני' וכן היא מסקנת הבבלי ואפילו הוכחשה בכחשה דלא הדר נמי בכלל הזקינה ומשלם כשעת הגזילה וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מהלכות גזילה הלכה ד'. ומסוגיא דהכא למדתי פי' במה דאמר התם בהל' זו דף צ"ו ע"ב בתר ההיא דרב פפא לא הזקינה הזקינה ממש וכו' א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אסי הכי קאמרי' משמיה דר' יוחנן אפי' גנב עלה ונעשה איל וכו' א"ל לאו אמינא לך לא תחליף גברי ההוא משמיה דרבי אלעא איתמר. דלכאורה מה שייך זה הכא אם לא פילפלו אלא משמיה דמאן איתמר הא כדמשמע לכאורה ועוד מאי ריתחיה כולה האי דקאמר לאו אמינא לך וכו' לא ה"ל למימר אלא ההיא וכו' וממאי דאמר הכא התם נמי מיתפרשא כן דמר קשישא הקשה לפני רב אשי על הא דפי' רב פפא אפילו הכחישה וקא"ל ה"ק משמיה דר' יוחנן לפרש המתני' דהזקינה דקתני אפילו עגל ונעשה שור בידו שלו הוא וכו' ואינו משלם אלא כשעת הגזילה ולא הזקינה וכיחשה כדפי' רב פפא ולומר דמחמירין עליו לשלם כשעת הגזילה אלא להקל כר' יוחנן א"ל לאו אמינא לך וכו' דמעולם לא אמר ר' יוחנן הכי לפרש האי מתני' כן ההוא משמיה דר' אלעי איתמר לפרש זה הכלל דמתני' דלעיל כדאמר התם:
הלכה כר"מ. וכן קאמר רב בבבלי שם למאי דאפכיתו הלכה כר"מ וכך פסק הרמב"ם בפ"ג שם דבעבדים והזקינו א"ל הרי שלך לפניך וס"ל דעבדי כקרקע דמיין. וכבר כתבתי טעם לסברת הרמב"ם בפ' י"ח מהל' מלוה דס"ל דאין גובין מן העבדים של יתומין כרב נחמן בפ"ק דמכילתין דף י"ב ובפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"א ועיין בפ"ק דקידושין בחיבורי שם הלכה ד' ד"ה מהו לגבות מן העבדים מ"ש מזה. ואם דדברי הרמב"ם אינם מבוארין בהדיא כן מ"מ משמע מדבריו שם הל' ה' כן דכתב בדין עשה עבדו אפותיקי וכו' מפני שיש לו קול. הא לאו הכי לא א"כ כמטלטלי הם לענין גבייה וכסבריה דר"נ ושמעינן דלא גבי מיתמי מדינא דגמרא וכן נראה מדבריו פ"כ מהל' מכירה הל' י"ב דפסק כברייתא דר"נ דאמר בפ"ק שם אנא מתני' ידענא וכו' ואין מטלטלין נקנין עם העבדים ע"ש. ולמאי שכתבו התוס' שם דאע"ג בכל דוכתי עבדי כקרקע דמי לענין שבועה ואונאה ודיני שומרין ופדיון בבור מ"מ לעניין גבייה מילי דרבנן הוי דשיעבודא לאו דאורייתא וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפ"ק וכאן וכן דעת הראב"ד והר"מ הלוי ז"ל. כתבתי שם ישוב לקושית הרשב"א ז"ל שהקשה בפ"ק לדעת הרי"ף ז"ל דפסק שילהי גט פשוט כמ"ד שיעבודא דאורייתא ופסק כרב נחמן דאין גובין מן העבדים והניח בצ"ע וזה דס"ל כסברת הנ"י שמביא כאן בשם הרא"ה ז"ל דטעמא מפני שאין דעתו של המלוה סומכת עליהן שהלוה יכול להבריחן. ובענין שיעבודא דאורייתא שרבו דעות החולקות בזה והש"כ בסי' ל"ט האריך למעניתו והעלה דספיקא דדינא הוי. וההכרעה דהאי ש"ס הכרעה היא וכדעת הרמב"ם שהכריע בין קרקע למטלטלין כמ"ש פי"א מהלכות מלוה הל' ד' כל מלוה וכו' ומלוה ע"פ גובה אותה מן היורשין וכו' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה ובהל' ז' כתב אבל הבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינן תחת שעבוד ב"ח מן התורה וראה הוא ז"ל להכריע כן מה"ט גופיה דבכל הש"ס אמרי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ועוד דבהדיא הכריעו בהאי ש"ס הכי כדאמרינן בגיטין פ"ו הל' ה' אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מלוה בעדים נגבית מן היורשין ובלבד יורשין קרקע. ואין ספק דמשם למד הרמב"ם לומר כן ובהכי ניחא ליה לתרץ קושית התוס' דפ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב דפסק רב פפא שיעבודא דאורייתא ואמאי צריכא ליה לרב פפא לטעמא דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמר בשילהי גט פשוט וע"ש דמה שהועתק בדבריהם מפ' ג"פ דשיעבודא לאו דאורייתא לא נמצא בדברי רב פפא בהדיא אלא שהם פירשו כך בדבריו שם ומש"ה העלו בקידושין במלוה הכתובה בתורה איירי ולדידיה בלאו הכי ניחא דבגט פשוט קאמר רב פפא טעמא דבקרקעות הוא דגובה מן היורשין ולא מן המטלטלין משום דלא תנעול דלת וכו' וכלומר בדבר שסומך המלוה עליו והיינו נכסים שיש להן אחריות וזהו דאורייתא וכן ביורשין דינא הכי וכדאמר רב פפא גופיה בריש פ"ו דערכין דף כ"ב דטעמא דנפרעין מיתומים גדולים דפריעת ב"ח מצוה היא וכו' ובנכסים שיש להן אחריות מיירי וכ"כ התוס' בפ' הכותב דף פ"א ע"א ד"ה פריעת ב"ח מצוה וע"ש. ועיין בריש פ"ק דמציעא ד"ה משנים אוחזין וכו' מה שביארתי בענין שיעבודא דאורייתא בס"ד: