בהן שהוא בלאו היא מתניתא. למאי דפרישית בפנים פליגי ר' לעזר ור"ל בפלוגתא דר' אושעיא ורבא ובסברת ר' יוחנן דהתם סוף פרקין. וסוגי' דהתם משמע דלר' יוחנן ל"צ להני טעמי אלא בנזקי גופו שאני דלעולם הן הוא כלאו ובנזקי ממונו לעולם לאו הוא כהן ועיין בתוס' שה והרי הוא כר"ל דהכא בפירושא דרישא:
אבל ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. בפירושא דהאי מילתא פליגי בה רבוותא דרבינו האי גאון ור"ח ובעל העיטור ז"ל למדו מכאן לומר דבשייחד לו ממון של פלוני אפילו נשא ונתן ביד פטור והא דאמרינן בבבלי פ' הגוזל בתרא דף קי"ז ע"א ואם נטל ונתן ביד חייב היינו באנסוהו להראות ממון סתם והרי"ף ז"ל חולק עליהם וס"ל בנשא ונתן ביד לעולם הוא חייב ככתוב שם בביאור ראיותיו באורך וכן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ח מהל' חובל ומזיק בהל' ד' ולזה הסכימו רוב גדולי האחרונים ז"ל ופי' הרמב"ן ז"ל דהא דהכא מיירי בנפקד ודמייא לההיא עובדא דכסא דכספא התם ע"ב דאמר רב אשי אי אדעתא דכספא אתו פטור כמ"ש הוא ז"ל בס' המלחמות וכן הובא בנ"י בשמו וכתב הלשון דהירושל' מוכיח כן דתנו בה אנסוהו ונטלו ממנו בפניו משמע שהיו מופקדין אצלו משל חבירו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' הגוזל בתרא ויש לפרש הירושלמי כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביאו. ובזה שוין הסוגיות לדינא דברייתא דהתם מיירי שלא היה ממון חברו אצלו ובכי הא אפילו אנסוהו להביא של פלוני והביא חייב לשלם ומשום דלאו אדעתא דהאי ממונא דפלוני דאיתא לגביה קאתו והכי מוכחא נמי לישנא דהתוספתא דמייתי הכא דקתני ממונו כמוזכר. ואין לנו להוסיף במה שמבואר הכל בדבריהם ז"ל אלא בענין מה שהביא הרמב"ן ז"ל שם ראיה לדין זה מההיא דהכונס דף ס' ע"ב גבי דוד דקאמרו קא מיבעי ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו ואם הוא חייב לשלם בשמציל עצמו מפני פיקוח נפש ואמרו לו שאסור אלא על מנת ליתן דמי' ואין הפרש בין אונסין אותו להביא ממון חבירו ובין מציל עצמו ע"י ממון חבירו בכולן חייב לשלם וע"ש. ולא תקשי מהא דאמר רבא בפשיטות בפ"ב דכתובות דף י"א ע"א השתא אילו אתו הני סהדי לקמן לאמלוכי אמרינן זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד בלבד והרי הכא מציל עצמו בממון חבירו הוא ומשמע דפטורים מלשלם ואע"ג דמפסידין ממון לזה ע"י חתימתן שקר דהא ליתא דשאני גרמא ממעשה בידים וכדמחלק הרי"ף ז"ל משום האי טעמא בין הראה ממון חבירו לנושא ונותן בידים וע"ש דמייתי סייעתיה לסבריה מההיא דמותיב ר' אבהו לרב אשי בשמעתין דהגוזל אמר לו אנס הושיט לו פקיע עמיר זה וכו' חייב ומשני הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומ"ה חייב אלמא דמאן דשקיל ליה ממונא דחברא וממטי ליה בידיה לגבי דאנס חייב והראב"ד ז"ל בספרו הקשה עליו דמאי סייעתא היא זו דהא אנס דקתני התם לא קא אניס ליה כלל תדע דהא אוקי ליה רב אשי דקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ מאי אונסא קא ממטא ליה מיניה אלא להכי קרי ליה אנס משום שהוא נוטל ממון חבירו שלא מדעת חבירו ור' אבהו דהוי מותיב ליה הוה ס"ל דכל נשא ונתן ביד חייב לא שנא ייחד לו ממונו של פלוני ול"ש ממון סתם וכו' ומיהו אנן אמסקנא דגמרא סמכינן וכדמוכח מההיא כסא דכספא. ובמה שמבואר לעיל אין ראיה מכסא דכספא וכמ"ש התוס' ג"כ כזה שם ומההיא דדוד ראיה גמורה היא וכדמחלקי' לבין ההיא דכתובות כדלעיל וע"ע מזה לקמן בפ"ב דע"ז בהלכה ב' ד"ה לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני. ומהאי דגרסינן הכא לעיל בריש פ' המניח בדין מציל עצמו בממון חבירו נמי ראיה דכל היכא שמציל עצמו בשל חבירו חייב מאחר דלא בא האונס עליו מכח ממון חבירו שבידו וע"ש. ומיהו מוכרח מהתם דדוקא בשמציל עצמו בשל חבירו אחר שכבר בא האונס עליו ורוצה לפטור עצמו ולגלגל ההיזק על חבירו אבל אם עושה איזה דבר או אומר להשלטון איזה דבר כדי שלא יגיע לו היזק אע"פ שמתוך כך יוגרם היזק לאחר אין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו הני מוכח בהדיא שם והביא לזה הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ"ק דב"ב והבאתי לעיל שם בהלכה א' מקצת דבריו בענין פירושא כריסו ארגירא וע"ש:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא