פתר לה בהתרייה. כדפרישית דאעדות קאי וכלומר שעיקר הדבר בענין שלא נחשוב אותן כפסולין בשעת עדות הטביח' משום שחזרו והוזמו על הגניבה ואגלאי מילתא למפרע בעדותן הוא תלוי שאם העידו על הגניבה היום ועל הטביחה ביום שלאחריו או אפילו באותו היום אלא שלא היה במעמד אחד ובתוך כדי דיבור א' בהא הוא דשייך למימר הכי אבל אם עדותן על שתיהן בתוך כדי דיבור היה אפילו הוזמו על הטביחה וחזרו והוזמו על הגניבה לא אמרינן דהוו כפסולין למפרע בשעת עדות הטביחה מחמת הזמת הגניבה אח"כ דלא שייך הכא לומר למפרע כיון שבתוך כדי דיבור א' העידו כל העדות ובהזמה לא איכפת לן אם הוזמו כאחת על שתיהן או אפילו בזא"ז כדפי' רש"י ז"ל ומטעמא דהזמה אריכתא היא וכדבעינן למימר לקמן. ועיקר פי' התרייה מבואר להדיא הכא לקמן דקאמר הש"ס בפי' דברי ר' יוסי בתוספתא דהא דקתני שתי עדות על שתי התריות מיתפרשא ועדות אחת על התרייה אחת וזה ממש כפי' הבבלי בענין דברי ר' יוסי וכאוקמתא דפלוגתייהו התם לפי המסקנא וכדפרישית שם. אלא דהתם לא נחית לחלק בענין שרצה לחלק ר' בא בר ממל הכא לפי סלקא דעתין בענין כרך אחד וזהו במעשה גניבה והטביחה אם כא' היו או לא וכבר דחה לה גם הש"ס דהכא ולא קיימא המסקנא הכי ולא כדבעי לאתויי סייעתא מהתוספתא דב"ב. ואם יש באיזה ענין לומר ולחלק כסברת ר' בא בר ממל בכרך אחד או לא ובאיזה אופן יתבאר לקמן ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיית והשיטות בסי' ט':