המניח. ואפילו אינה ממלא וכו'. כדפרישית בפנים דס"ל לר' לעזר שאין דרך אדם להיות מניח כלים בר"ה ואם הניתן איהו הוא דאפסיד אנפשיה אם העובר עליהן שברן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וכדאמרי במערבא משמיה דר' עילאי בבבלי דף כ"ז ע"ב. ואפי' אינה נתונה בקרן זוית ואינה באפיל' כאוקימתא דר' יוחנן ודשמואל התם. וזה דוקא בשאין לזה רשות להניח כליו בר"ה אבל במקום שיש לזה רשות להניח כליו וכהאי אוקימתא דרב פפא התם בקרנא דעצרי דבכה"ג חייב הוא אם שברה ומ"מ אם היה במקום אפילה פטור שהרי אנוס הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מנ"מ הלכה ז' ע"ש. וכך מתפרשים דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל. והא דכתב הרא"ש ז"ל מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל ס"ל אלמא ליתא לדשמואל וכו' וכ"ש דליתיה לדרב היינו בגוונא דלאו ברשות קעביד האי שהניח כליו. וליתא דקאמר דל"צ לאוקמתייהו בכה"ג. וזה מוכרח בפי' דבריהם שהרי התוספ' ד"ה ושמואל אמר וכו' כתבו הטעם דבאפילה פטור משום דאונס גמור לא רבי רחמנא מפצע וגו' שיהא כרצון דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון וכו' ע"ש. והרי הרי"ף והרא"ש מביאין לעיל בסוף פ"ב לההיא דירושלמי להלכה. ומהיכי תיתי לומר דהרי"ף והרא"ש ס"ל לחלק בין מקום אפילה לישן ראשון ופליג אסברת התוס' שהחליטו דאפילה אונס גמור הוא. וראיתי למהרש"ל בפרקין סי' ב' שהאריך להוכיח ולפרש דברי הרי"ף והרא"ש דס"ל דליתי' לדשמואל והעלה שם דבקרנא דעצרי אפילו באפילה חייב וחולק על הרמב"ם והטור בזה ואינם דברים מוכרחים. ואנו רואים שהטור לא היה מפרש דברי אביו ז"ל כן. גם מה שהביא שם קצת ראיה מהאי ירושלמי דאם באפילה פטור ק"ו לישן ומה היה צריך להשמיענו. זה תמוה דהירושלמי לפרושי מתני' קאתי דקתני בין ישן ומוקי לה דווקא בשניהם ישנים וכו' כדאיתא בסוף פרק דלעיל. ובירושלמי לא הוזכר כלל דין דאפילה נלמוד ממנו ק"ו. ואדרבה משם ומדברי התוס' ראיה לדברי הרמב"ם והטור כמ"ש וכן נראה מדברי הרשב"א ואין להאריך בזה. ובממלא כל ר"ה ודאי לכ"ע פטור ואפילו במקום דברשות קעביד וכמסקנת הפוסקים ומכאן נמי הוכחה דאין לנו לפרש דברי הרא"ש דליתיה לדשמואל כלל שהרי הוא ז"ל כתב ג"כ וכ"ש דליתיה דרב אלא ודאי אהיכא דלאו ברשות קעביד קאי. ובענין ממלא בר"ה אם מותר לו לשבר בכוונה או דוקא דרך הליכה עיין בדיבור דלקמן מה שכתבתי בזה בס"ד: