כיצד הרגל. היתה מבעטת. הקשה הרשב"א ז"ל תימא מאי קא הדר תני לה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ואמאי עירב ליה במילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתני צרורות ותרווייהו חצי נזק תנו להו בהדדי וכל זה איננו שוה דאמאי תני במילי דרגל ליתנה באפי נפשה בתר מילי דרגל גבי אכלה כסות שאף אלו תולדות הקרן ולמאן דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ אתי שפיר דמשום צרורות נקט לה ולמידק דצרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתא לאשמועינן דאפי' צרורות הבאות מחמת ביעוט ח"נ ואין שינוי וא"נ לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דרב אשי וכו' עכ"ל. ולי קשיא על ב' התירוצים. חדא דלא סתים לה התנא כסומכוס ובגמרא נסתפקו בפירושא דמתני' וכמאן אתיא. אבל למה נחליט ולומר דהתנא בה להשמיענו כסומכוס. וכן במה שכתב ושמא אי כרבנן וכו' א"כ אכתי הדבר נשאר בספק וכבעיא דרב אשי וכי שנה לנו התנא משנת חנם ופירושו עומד בספק. ולענ"ד נראה דהתנא בא להשמיענו בזה דין המוסכם בגמרא שם דף י"ט ע"א גבי בעיא דר' ירמיה בדין התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דמוכרח התם מכמה ברייתות ומוסכם דחייבת וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מנ"מ הל' ד' ולמדנו זה ג"כ מלישנא דמתני' דעריב תולדה דקרן במילי דרגל לומר דאע"ג דבתולדות הקרן אין חילוק בין רה"י לר"ה כקרן ובתולדות הרגל יש חילוק דבר"ה פטורה אפ"ה מצינו דבצרורות שהיא ג"כ תולדה דרגל צד חיוב בר"ה כגון שהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י ולפיכך נמי הקדים ושנה לנו היתה מבעטת או שהיו צרורות וכו' ללמדינו זה ולומר דלפעמים תמצא צד חיוב בצרורות כמו בביעוט ושנה לנו בזו התולד' דקרן לפי שהיא ג"כ תקלה שיצא מרגל והרשב"א בעצמו כתב כעין זה לעיל בסברא זו שהיא תקלה הבאה מרגל אבל לא תירץ בזה מ"מ הקדים (ומי) ועריב לה במילי דרגל ולמאי שכתבתי ניחא הכל ולמדנו ג"כ דין זה שאמרנו גם מהמתני' כמו שהוא מוסכם בהש"ס ולמאי דפרישית בפנים סוגית הש"ס דהכא בהא דפריך ואין דרכה להתיז צרורות נרמזת ג"כ קושיא דלעיל בקושית הש"ס בהא דעריב לדין ביעוט במילי דרגל ומשני ר' אמי דהכא מיירי שהכלי נתון בידי אדם ואע"פ שהוא עומד בר"ה מכיון שהכלי בידו כחצר הניזק הוי ובהכי נמי מיתרצא קושיא הנ"ל דשמעינן להאי דינא מדעריב תולדה דקרן במילי דרגל ללמדינו דמשכחת לה בצרורות צד חיוב בר"ה כעין תולדה דקרן. מיהו בעיקר הדין דמשמע מהכא דכשהכלי בידי אדם מיחשב כחצר הניזק לענין צרורות אפילו בשהאדם והבהמה שהתיזה ברשות הרבים הן לא מצאתי דין זה מבואר לא בגמרא ולא בפוסקים. ופשוט הוא דלא דמי הא לדין המוסכם הנזכר דהתם הזיקה ברשות הניזק ממש. ואם יש לדמות דין זה לאיזה דין המבואר במקום אחר היה נראה לע"ד דדמיא להא דאמרינן בבבלי דף כ' ע"א היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנה חייבת דמשמע דהקופה מיחשב כחצר הניזק ואעפ"י שהן בר"ה האדם והבהמה שאכלה הואיל והוא תופס הקופה עליו כרשותו מיחשבא וה"ה הכא נמי שהרי מבואר הוא דכל דמיחשב חצר הניזק לגבי שן ה"ה נמי לענין רגל דמקרא א' נלמדו ובער בשדה אחר וכ"כ הטור בהדיא סי' שצ"א דכל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל חייב בו על השן. ומהא דאוקי התם דבקופצת איירי אין לדחות דהש"ס לא קאמר הכי אלא דלא תסייע ליה לאילפא מהאי ברייתא ע"ש. והטור שם בהאי דינא דקופה ובאכלה מע"ג חברתה כתב בהדיא בשם הרמ"ה דחייבת אפילו בלא קפצה ולדעתו דמיחשב כחצר הניזק כמבואר שם היה נראה דגם לענין צרורות הדין כן וכשהכלי נתון ביד האדם כחצר ניזק הוי ולכאורה יש להביא ראיה מהאי דר' אמי דהכא לדעת הרמ"ה ז"ל. ויש בדין זה דעות מחולקות ושיטות רבות ועיין לקמן הלכה ד' ד"ה פינת ואכלה שם ביארתי בקצרה ומה שנלע"ד בזה בס"ד. ועיין עוד לקמן בד"ה אחר מי את מהלך: