שיש לו שעה שהוא קשה כארי. בבבלי נמי מחלק בין צבוע זכר לצבוע נקבה שהזכר נשתנה לכמה מינין ומדקאמר הכא שהוא קשה כארי יש ללמוד לכאורה כדעת הר"י בתוס' דף י"ו ע"א ד"ה והנחש. המועדים דחשיב במתניתין דאינם שוין הן בכל עניני היזק אלא כל אחד במידי דאורחי' ובארי דוקא שדרס ואכל הוי מועד. והיינו דמשוה הצבוע הכא לארי ולא לסתם חיה משמע דיש חילוק ומדמה אותו לארי שלא ישוב מפני כל ואין ממתין לבריה שהוא דורס עד שתמות ולאכול אח"כ. וכן דעת הרא"ש והטור בארי. ולמדו מההיא דאמר שמואל ארי בר"ה דרס ואכל פטור דהוי אורחיה והוי שן בר"ה טרף ואכל חייב דלאו אורחיה הוא והוי קרן וחייב חצי נזק. והרמב"ם ז"ל סתם דבריו ולא חילק שכתב בפ"ג מנ"מ הלכ' ז'. חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר משלם נז"ש שזהו דרכה. וכתב הה"מ רבינו פסק כברייתא כפשטא ולא חש לדשמואל עכ"ל ולא כתב הטעם דלא חש ונראה דטעמו דמשמע בסוגיא דההיא דשמואל איפרוך מהאי ברייתא דסתים ותני חיה ולא חילק בין ארי לזאב וכל הני שינויי דמשני אליבא דשמואל שינויי דחיקי נינהו כמבואר שם. והא דאמר הכא קשה כארי ס"ל להרמב"ם דלדוגמא בעלמא נקט ולא ללמד דיש חילוק בין ארי לזאב בהאי דינא. ומה שהקשה בשלטי הגבורים דברי הטור אהדדי דבסי' שפ"ט פסק דארי שטרף הוי כקרן דלאו אורחיה ובסי' שצ"א פסק סתם דכל חיה שטרפה בחצר ניזק משלם נזק שלם. וכתב דאין לומר דבסי' שצ"א מיירי חוץ מן הארי דזה אינו דא"כ כי מקשה בש"ס מההיא ברייתא לדשמואל לימא דהאי חיה בברייתא לאו בארי מיירי והניח בצ"ע. ולק"מ דודאי בש"ס מקשה שפיר מדסתים התנא ולא קא חשיב לכל מינין מידי דאורחיה ומידי דלאו אורחיה כמו דאמר התם וכן כו' ופרה וכו' ש"מ דשם חיה כולל כל מיני חיה אבל הטור ודאי בשאר חיה מיירי בסי' שנ"א ובארי סמך על מה שכתב לעיל סי' שפ"ט וצדק בדבריו:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא