מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת. ואע"ג דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין הכא שקיבל עליו התראה וא"כ עכ"פ נתכוין להזיק הוא ואע"פ שלא נתכוין לבייש משלם הבושת אבל אינו לוקה אע"פ שהתרו בו כדמסיק בבבלי פרק ואלו נערות דף ל"ה דחובל בחבירו בר תשלומין הוא ואינו לוקה אא"כ הכהו מכה שאינו שוה פרוטה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מחובל ומזיק. ובדין דמשלם בושת. באמת בגמרא דבבלי גבי פלוגתא דר"י ור"ל מסיק דף כ"ג דאיכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים ופירש"י ז"ל אבל בבושת לא דאמרי' בשלהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כשהרוח מוליכתה וכדאמרי' התם נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת ע"כ. ומשמע דדין האש למ"ד משום חציו והכי קי"ל ודין נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק שוין הן ואינו חייב אלא בד' דברים ולא בבושת אא"כ נתהפך דאז חייב גם על הבושת דכיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב כדאמר התם בדף כ"ז ע"א. ואם דלכאורה מן הסברא יש לומר דנפל מן הגג ברוח מצויה חמיר טפי כדמשמע מלשון הרא"ש ז"ל שכתב שם ואי ברוח מצויה נפל חייב בד' דברים דהוי קרוב למזיד דלא היה לו לעלות לגג בלי מעקה כיון דיכול ליפול ממנה ברוח מצויה ופטור מן הבושת כיון דלא כיוון לבייש עכ"ל הרי דבנפל קרוב למזיד הוי וכן משמע מלשון הנ"י דגבי אש כתב דפושע הוי וכתחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב וגבי נפל מן הגג ברוח מצויה כתב דהראוי ליפול ברוח מצויה פושע גמור הוא. מכל אלו הדברים נשמע דאם בנפל מן הגג פטור מן הבושת ולא קרינן ביה מכוין א"כ גבי אש נהי דבפושע הוי מ"מ לא גרע מנפל מן הגג ופטור על הבושת וכן דעת הרא"ש והטור דעכ"פ שוין הן בדין זה ואינו חייב אלא בד' דברים. אלא שהרמב"ם ז"ל החמיר באם יותר שבפ' י"ד מנ"מ הל' ט"ו כתב אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוי ובצערו ובבושתו כאלו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי כמי שהזיק בחציו אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו. ע"כ. ובדין נפל מן הגג ברוח מצויה כתב בפ"א מהל' חובל ומזיק הל' י"ב דפטור מן הבושת. וכן קבע הב"י בש"ע בסי' תי"ח ובסי' תכ"א. והסמ"ע נתן טעם דס"ל דבנפל מן הגג מחשב לאונס טפי אף שהיה ברוח מצויה מהדליק אש ויצא והזיק לאדם. ולפי דבריו פליגי הרמב"ם עם הגאונים הנ"ל בסברות הפוכות. ועוד שעדיין קשה הא בגמרא אמרינן גבי אש לחייבו בד' דברים. והלח"מ תירץ בזה וכתב ואולי איירי כשכיון להזיק. וזה דוחק גדול ולענ"ד נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפי' רש"י בהא דאמרינן איכא בינייהו לחייבו בד' דברים שהן חוץ מן הבושת אלא שהן ד' דברים אחרים מלבד הנזק שהרי אמרינן בנזק חייב אפילו אמרי' ממונו הוא וכר"ל דר' יוחנן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וחייב בנזק משום ממונו ובצער וריפוי ושבת ובושת משום חציו וזה מדויק בדבריו ז"ל. שאע"פ שאשו ממונו הוא וכו' לומר שחייב משום חציו מלבד מה שחייב משום ממונו וזהו שסיים אבל אם הזיקה בהמתו וכו' דלכאורה הם שפת יתר דאטו עד השתא לא השמיענו זה אלא כמוסיף טעם דחייב ג"כ משום נזק דלא גרע מבהמתו שהזיקה וא"כ בנפל מן הגג פטור מן הבושת מטעמא דאינו מכוין ובאש דחייב כר"י דפסק בש"ס הכי אליביה. כנ"ל. ובענין פירושא דנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש עיין פ' החובל הלכה א' בחידושי מראה ד"ה הכהו על ידו מה שכתבתי שם בס"ד. אחר כותבי זה מצאתי למהר"ר בצלאל שכתב בשם ר"ת בפי' לחייבו בד' דברים שאמרו בגמ' כמו שכתבתי: