ארבעה אבות נזיקין. הרא"ש ז"ל כתב בפי' המשנה שלו. לא תני מזיקין משום דתנא ירושלמא הוא ולעושה הנזק קורא נזיק כמו שנקרא חסיד מי שעושה החסד ואינו כמו ומלכא לא ליהוי נזיק (דניאל ו) דההוא לשון נזוק הוא כמו נזיר על שם שהוא נזור מן הדבר עכ"ל. ועוד נראה דלישנא דמזיקין לא שייך כ"א היכא שמזיקין עכשיו בפועל כמו ששנינו בסוף פ"ג היו הניזוקין שני' והמזיקין שנים אבל הכא לא שייך כ"א לשון נזיקין שהן עלולין להזיק ויוצא ההיזק מהן לפעמי' ומקרא דדניאל בלאו הכי ל"ק דלשון ארמי הוא:
לא הרי השור כהרי המבעה. וכתבו התוס' פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה כדמפרש לקמן בגמרא למ"ד תנא שור לקרנו ומבעה לשונו משום דשור כוונתו להזיק ומבעה אין כוונתו להזיק ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קל מיניה ואין פי' כשאר מקומות שבתלמוד לא ראי זה דהתם פירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה ולכך אין החומרות גורמות זה הדין אלא הצד השוה שבהן גורם הדין ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחלה בלא זה מה שיש בהן רוח חיים. עכ"ל. דבריהם צריכין ביאור ביותר דנהי דאנן ידעינן טעם התלמוד ששינה פירושו כאן ור"ל בזה משום דהש"ס דף ה' פריך מאי קאמר. ומאי קא מתמה האי לא הרי מפרשינן כבשאר מקומות אלא משום דראה דלא מצי לפרושי הכי משום דהתנא נקט בסיפא החמור תחלה ולפ כך מתמה מאי קאמר וכדכתבו התוס' שם. מ"מ אכתי לא פלטינן מקושיא על התנא גופיה מ"ט שינה כאן והיה לו להזכיר ג"כ בסיפא הקל תחלה ולא הרי האש שאין בו רוח חיים כהרי שניהם ונ"ל לבאר טעם התנא ששינה כאן ומה שהשמיענו דין חדש בזה. ומתחילה נבאר אופן השינוי בכאן מבשאר מקומות בש"ס ועל איזה קוטב סובבים השינוים ואח"כ יתבאר לך טעמו והיוצא מזה ועיקרא דמילתא להבין בקצרה הכי הוא. דבכל דוכתא כשרוצה התלמוד ללמוד דבר מדבר בק"ו או במה מצינו ואשכחינן איזה פירכא במעיקרא דדינא וזה בדבר המלמד שרוצה ללמוד ממנו מה להמלמד שכן בו כך וכך וקאמר דבר פלוני יוכיח שגם לו אין בו זה החומרא והמעלה של המלמד הראשון ואעפ"כ נוהג בו הדין והדבר שאנו למדין עכשיו וא"כ החומרא של הראשון גורמת לזה הדין שהרי בשני אין בו אותה החומרא ויש בו זה הדין. ואם ימצא איזה פירכא גם על השני שיש בו איזה חומרא או מעלה שאין בלמד שלנו קאמר מה לפלוני יוכיח שכן בו כך וכך. ואם זאת החומרא ומעלה לא נמצא במלמד הראשון חוזר ועושה ממנו יוכיח. ובכל מקום כשיבא הש"ס לידי כך אומר וחזר הדין לא ראי זה וכו' הצד השוה וכו' כלומר אין הראיה של הראשון שיש בו אותה החומרא מביא זה הדין שהרי אין בשני וכן לא ראיה של השני בראשון הצד השוה וכו' כלומר חזרנו על כל הצדדים והחומרות ורואין אנו שאינן גורמות זה הדין מעתה יש לך לבקש הצד השוה בשניהן שגורם אותו הדין ומאותו הצד ללמד להשלישי דוגמתו בפ"ק דקדושין דף ה' דיליף חופה בק"ו מכסף ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין לא ראי זה וכו' הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה. וכן בביצה דף כ' ע"א דיליף שלמי חובה שטעונין סמיכה במה מצינו משלמי נדבה ומעולת חובה עיין פירש"י שם ותמצא פי' לא ראי זה כמו שאמרנו. וכן בסנהדרין ובחולין ובהרבה מקומות. נמצינו למדין דבכל דוכתא א"א לפרש לא ראי זה וכו' בענין אחר כ"א דוקא אין החומרא של זה כמו החומרא של זה. אמנם כל זה הוא דוקא אם הוא באופן שזכרנו שלמדין אנו דבר חדש והוא הלמד השלישי שיהא נוהג בו איזה דין מהמלמדים השנים או לפעמים מהשלשה כדאמרינן בעלמא תיתי חדא מתלת ובאלו המלמדים כבר מפורש או נודע לנו שנוהג בהן זה הדין ולמדין אנו עכשיו להשלישי או להרביעי בנידון זה ובכה"ג הוא דשייך הלימוד והכלל שאמרנו. אבל במקום שאין לפנינו למוד איזה דבר חדש. כ"א לפנינו ב' וג' דברים שכתבה לנו התורה ואנחנו רוצים לחקור ולידע הטעם מה שהצריך הכתוב לכתוב לנו לכל אלו הנושאים ולא סמך על הלימוד שאנו יכולין ללמוד חדא מחדא או חדא מתרתי. וכגוונא דמתני' דהכא בזה לא שייך הכלל והלימוד הזה. שהרי זה הוא ככל צריכותא דהש"ס דעביד בקראי. וכך מיבעי לן למימר. דאי כתב רחמנא חדא לא אתי אידך מיניה משום דאידך קיל מיניה ואין בראשון הקולא שיש בהשני. והיינו דכתב רש"י ז"ל בדף ד' ע"א ד"ה ולא ראי השן וכו' והאי ליכא לתרוצי וכו' שאין זה לשון בש"ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני במתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' אלמא כל היכי דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמוריה חבריה מיניה נקיט ברישא וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה עכ"ל. ולכאורה קשה דאדרבה אנו רואין שאין דרך הש"ס לפרש בכל דוכתא לא ראי זה הכי. אלא ודאי כמו שאמרנו. וההפרש והחילוק הוא מבואר. ועל גוונא דהאי מתני' הוא דמדייק רש"י ואומר שאין זה לשון הש"ס אלא ההוא דבעי אגמיריה חבריה מיניה נקיט ברישא. דוגמתו תמצא ביבמות דף קי"ד ובהרבה מקומות בהש"ס. ומעתה נתבאר לנו דברי התוס' הדק היטב. וכן דברי רש"י ז"ל ושניהם עולין בקנה אחד. נשאר לנו לבאר עוד דלכאורה גם כאן יש לנו ללמוד דבר חדש במה הצד וכמה דאמרינן בגמרא דף ו' ע"א הצד השוה שבהן לאתויי אבנו וסכינו וכו' וכן אינך דקאמר התם. ואם שהחילוק הוא מבואר מפני שלא הוזכרו במתני' בפירוש ריבוי אלו הדיני' אף כל שדרכן להזיק וכו' אכתי קשה למה באמת לא הזכיר התנא ריבוי הדינים האלו וכיוצא בהן ונלמוד במה הצד ולפרש כמו בכל דוכתא. וראיתי בס' אסיפת הזקנים מכונה להגאון מוה' בצלאל אשכנזי ז"ל הנדפס מחדש. ושם מביא כמה לשונות מהתוס' אשר לא נמצא בידינו. והרבה שיטות מהגאונים. ומבואר שם גם מענין זה. וכתב שם בשם הר' פרץ ז"ל שכתב תלמידו בשמו וז"ל והוסיף מורי הרב לתרץ למה לו לפרש כאן כמו בשאר מקומות משום דבשאר מקומות שאומר הצד שבהם הוא לוקח הקולא של כולם אבל הכא הוא לוקח הקולא של אחד מהם לבד כמו שאומר בגמרא הצד השוה לאתויי אבנו וסכינו שרוצה ללמוד מבור ואש ובעלמא נותן להנלמד דין שניהם אבל הכא אין נותן לו אלא דין בור בלבד החיוב והפטור שבו ולכך אין דומה לעלמא ולא נוכל לפרש כמו בעלמא עכ"ל. וכבר בררנו כל הצורך ועיקר הטעם והשורש משינוי הפירוש שבכאן מבעלמא על נכון. עם מה שהוספנו לבאר בדברי רש"י והתוס' וכוונתם שיהיו לאחדים. אלא דעדיין צריכין אנו לדברי הר' פרץ ז"ל במקצת כדי לתרץ הדיוק שדקדקנו מ"ט לא נחית התנא הכי באמת לפרש ריבוי המה הצד במתני' ולפרש הראי זה כמו בכל דוכתא. ולמדין אנחנו מזה דין חדש שבא התנא להשמיענו דהכא אין הנלמד בצד השוה דומה לשניהם כ"א לאחד בלבד. ומפני שהדבר הזה תלוי במחלוקת המפרשים והפוסקים והגאונים ז"ל יחדתי לדין זה דיבור בפני עצמו. ועיין לקמן בד"ה הצד השוה ותמצא דין זה מבואר בקצרה ומה שחדשתי בזה בס"ד:
ולא המבעה כהרי השור. מה שפירשתי בפנים בדיבור זה הוא לשיטתא דהאי תלמודא דמפרש תנא שור לקרנו וכרב יהודה אליבא דשמואל בבבלי דף ג' ע"ב בזה. אלא דהאי תלמודא שינה במבעה שכלל לשניהם לשן ולרגל כאחד כדדריש לה מקראי וכמו שמפורש שם בס"ד. ולפיכך צריך לפרש גם לא הרי דבבא דסיפא לפי שיטתיה. ואין להקשות דאכתי נילף שור משן ורגל במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מועדין מתחלתן. וכלומר שדרכן להזיק מה שאין כן בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימא למ"ד פלגא נזקא קנסא. וזה כפירוש ר"ת בתוס' דף ה' ע"ב ד"ה שכן מועדין. דאין לפרש שמשלמין נזק שלם דא"כ קשה האי גופי' נלמד נמי לקרן דלישלם נזק שלם דהא השתא קרן לא כתיבא וכדכתבו התוס' שם. אלא דלפי זה קשיא לי אמאי לא קאמר רב יהודה תנא שור לקרנו ולרגלו ומבעה לשינו ובשור שייך שפיר טפי למיכלל ביה תרווייהו ורב ושמואל בהא פליגי דלרב תנא שור וכל מילי דשור וא"כ מבעה זה האדם ושמואל ס"ל דלא כייל התנא אלא הני תרווייהו וי"ל דלא ניחא ליה לרב יהודה לפרש אליבא דשמואל הכי משום דאי כיילינן ביה הני א"כ ניכלול כולהו מילי דשור כרב ולפיכך מפרש אליביה דלא תני לשור אלא לחדא מילתא. וכן צ"ל לרבא לקמן. וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו וז"ל ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושי בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכ' הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשינו ולא אמרינן שור לרגלו ולקרנו עכ"ל. רצונו לומר דאע"ג דאיכא לפרושי לא ראי זה וכו' לפי שאין בשן מה שיש בקרן ורגל דהאי כוונתו להזיק והאי היזיקו מצוי משא"כ בשן וכן יש בשן שיש הנאה להזיקה משא"כ בשניהם. מ"מ הוי קשה דלא ליכתוב שן ואתיא מהני תרווייהו במה הצד ובהא ליכא למיפרך כדפרכינן לעיל וזה מבואר. ולפיכך כתב דלא הוה אפשר לפרש בכי הא לא ראי זה. ומיהו להאי שיטתא דס"ל דכל דבר הנלמד במה הצד נותנין לו הקל שבשניהן הדרא קושיא לדוכתא דהשתא איכא לפרושי שפיר לא ראי זה דאי הוה אתי שן מקרן ורגל ה"א לחלק בשן בין תם למועד כמו הקרן. ועיין לקמן בד"ה הצד השוה:
ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים. התוס' כתבו בזה הדיבור. ובסיפא גבי בור המ"ל לא הרי הבור שתחלת עשייתה לנזק כהרי אלו ולא חש לפי שהפסיק באש וקודם אש לא רצה לשנות דא"כ הוי אתי אש מיניה דכולהו אתי מבור וחד מהנך כדאמרינן בגמרא והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר עכ"ל. תירוצם שייך נמי על דלא שנה בור קודם מבעה והוי לא הרי ג"כ כסדר שכתובין בפרשה אלא דלא הוי שייך תו למיתני ולא זה וזה וכו' והתנא בא להשמיענו שיש בזה מה שאין בזה משום יגדיל תורה. ועיין לקמן ד"ה אם לא נאמר שור ומזה תבין:
הצד השוה שבהן. בבבלי דף ו' ע"א קאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניח. בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו יליף לה מן הצד מבור ואש ולרבא לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ויליף לה מבור ושור וכן לאינך אמוראי דהתם ילפי למילתייהו מבור ושור וכתב הרא"ש ז"ל ויש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטורי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש דכיון דאתו במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם. ויש שנסתפקו בדבר. ולי נראה דכל דין בור יש להם וכו' ע"ש שהוכיח זה דאל"כ אמאי חייבין הני ברה"ר הא לשמואל היינו רגל וכיון דילפינן הני מבור ושור אם כן ליפטרו ברה"ר כמו רגל אלא ודאי כל דין בור יש להם בין לקולא בין לחומרא אלא דלא מצינו למילף מבור לחודיה משום דלא דמו לגמרי לבור כמו דפריך הש"ס מה לבור וכו' הוצרך להביא יוכיח משאר נזיקין שאין לחלק ביניהן ובין בור מכח הני פירכות ואינם מונעות החיוב בהם והלכך גם אלו לא יצאו מכלל בור בשביל הני פרכות וכל דין בור להם ולא יהבינן להו קלות של אש ושל רגל. זהו תוכן דבריו ז"ל. מדבריו למדנו דודאי בעלמא בכל מילתא דאתיא במה הצד אין לו אלא הקל שבשניהן. וכן בדין דכיון שהוא למוד משניהן אי אתה יכול לחייבו אלא בחיוב שהוא נוהג בשניהם אלא דהכא שאני מכיון דהני דמו טפי לבור והילכך יהבינן להו דינא דבור בכל מילי. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה במה שהבאתי לעיל בד"ה ולא המבעה לפי תירוץ הרשב"א דהא השתא שפיר איכא לפרושי תנא שור לקרנו ולרגלו ולא הרי זה וכו' מיתפרשא הכי דאי הוה אתי שן מקרן ורגל היינו נותנין לו הקל שבשניהן וה"א לחלק בין תם למועד כמו הקרן וע"כ צריך לתרץ משום דלא הוי ילפינן אלא מקרן מועדת ולא מתמה שהרי למוד הצד שבשניהן הכי הוא מה לקרן שדרכו לילך ולהזיק רגל יוכיח מה לרגל שכן היזיקו מצוי קרן יוכיח וחזר הדין וכו' ולקרן מועדת הוא דקרינן דרכו לילך ולהזיק ולא לתמה למ"ד פלגא ניזקא קנסא והכי קי"ל ואפילו הכי אין היזיקו מצוי כ"כ כמו רגל ועיין ברש"י דף ו' ע"ב ד"ה מאי שנא בור שכתב כן כסברא זו לענין בור. אלא כד אתינן להכא א"כ קשה דהשתא איכא למיפרך מה לקרן ורגל שכן מועדין הן בין לדבר הראוי להן בין לשאינו ראוי להן תאמר בשן שאינה מועדת אלא לאכול דבר הראוי לה. וא"כ ממ"נ קשה לתירוץ הרשב"א. וכבר כתבתי לעיל שם מה שנלע"ד לתרץ בהך קושיא דלא קאמרי שור לקרנו ולרגלו. ואפשר ליישב לדעת הרשב"א דלא חשיבא ליה הך פרכא וכדכתבו התוס' בדף ה' ע"ב בד"ה כי שדית בור בינייהו. דלא אשכחן שאינו ראוי בשן דאם אכלה דבר שאינו ראוי לה לא הוי חולדה דשן אלא תולדה דקרן כיון דאין הנאה להזיקה ואי משכחת לה בשום ענין א"כ היא גופה נילף מינייהו דמחייב אף באינו ראוי. וכ"כ הרשב"א ז"ל בעצמו לקמן בענין לימוד השן מן האש. וגם צ"ל לדעתו ז"ל דלא דמי לההיא דפ' החובל דף פ"ח דאע"ג דהתם פרכינן פירכא דלא שייכא מה לאשה שאינה במילה וכדרצו התוס' לתרץ הכי אליבא דפרש"י ע"ש משום האי טעמא גופה דהתם לא שייכא כלל גבי אשה וא"כ לא שייך להכניס הפירכא בהק"ו אבל הכא אתה יכול להכניס הפירכא גופה במה הצד דנילף מינייהו דמתחייב בשן אף בשאינו ראוי. כנ"ל ליישב לדעת הרשב"א ז"ל. ובענין דינא דהני דאתו במה הצד שהחליט הרא"ש ז"ל דיהבינן להו כל מילי דבור נראה דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא כמו שאנחנו רואים ממ"ש בפ' י"ג מהל' נזקי ממון שמבואר שם דיני תולדות הבור ובס"פ י"ד גבי תולדות האש מלבד דיני' דרבא בענין בור המתגלגל אינו מבואר בדבריו שם כ"א בפ"ב הוזכר גבי דינא דדליל אבל משם משמע דמחייב על הכלים ועיין לקמן ריש פ"ב ד"ה אבל קשר הוא וכו' מה שכתבתי בזה: