אזל ולא שמע לון ואכל וכו'. כעין האי עובדא מייתי לה התם. ומשמע מהסוגיא דאכל דוקא וכדקתני במתני' וכשיטת הסוברים דמתני' דוקא היא. אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכ' זכייה ומתנה הל' כ"א דבין אכל בין לא אכל סבלונות חוזרין חוץ מן המאכל והמשקה וכדעת רבו ז"ל שהכריח בחידושיו להא דרבין סבא בדף קמ"ו ע"ב דקאי על סבלונות מועטין וכו' ומשמע דאפילו אכל דהא דקתני במתני' סבלונות מרובין נגבין ומועטין אין נגבין ארישא דאכל קאי ומוכרח הוא דהא קאמר שם מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו וכו' וזו הלכה וכו' בעי רבא וכו' ופשיט ליה מזו הל' וכו' ודחי לה והדר פשיט ממתני' סבלונות מועטין וכו' אלמא דכל הני בשאכל מיירי וא"כ כי אתא רבין סבא ואמר בין שמתה היא ובין שמת הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי פליג הוא אמתני' דמחלק בין נכסים מרובין לבין נכסים מועטים בשאכל ואיהו קאמר אפילו בשאכל לעולם סבלונות הדרי ופסק כוותיה משום דמשמע דרב פפא הודה לו: