Malbim on Leviticus, Vayikra 85

[הערה: איך דריש כל אלה הדרושים ממלת "אותה"?]
והשליך אותה: יסוד מוסד בטבע הלשון ששני פעלים הבאים זה אחרי זה והפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, אם נזכר גוף הפעול אחר הפעל הראשון אז יבא הפעל השני סתם בלא כינוי ובלא מלת "את" המורה על הפעול. כמו: "ולקח הכהן מדם החטאת...ונתן על קרנות" (ויקרא ד, כה) (ויקרא ד, ל-לד) "והרים את אזכרתה...והקטיר" (ויקרא ב, ט)(ויקרא ו, ח) – לא שייך לומר "ונתן אותו" "והקטיר אותו" או "ונתנו והקטירו" כי ההקטרה היא גמר פעולת ההרמה והנתינה היא גמר הלקיחה. וכל מקום שנלוז מן החק הזה דרשוהו חז"ל (וכמו שכתבנו באילת השחר כלל קנא). וכן כאן היה לו לומר "והשליך אצל המזבח" כי ההשלכה היא גמר פעולת ההסרה. וכבר בארנו (באה"ש כלל ק"נ) שכל מקום שידבר על ידי כינוי הדבוק אל מלת "את" (תחת שיכול לדבר בכינוי לבד) יש בו מיעוט ביחוד ודרשוהו חז"ל. ולפי זה יש פה שני מיעוטים: (א) הכינוי שמיותר אחר פעל "והשליך" (ב) מה שנדבקה הכינוי אל מלת "את" שמורה גם כן מיעוט. ומזה הוציאו חז"ל למעט: (א) שהפסולה אם עלתה על גבי המזבח (שדינה שלא תרד) אינו צריך להשליך המוראה והנוצה לבית הדשן, (ב) רק אותה ישליך, רצונו לומר עולת העוף, לא זולתה שהם חטאת העוף ועולת בהמה. וכפי הנראה עיקר המיעוט על עולת בהמה (דהוה טעינין מדין קל וחומר (כמ"ש במשנה ב') דאחר שפסל בו את העור שקרב בעוף, כל שכן שיפסל בית הראי שפסול בעוף. והוה אמינא שמה שכתוב "והקרב ירחץ" היינו קרבים שאין בם ראי) אבל על חטאת העוף אינו צריך לומר מיעוט דהא אינו קרב רק נאכל לכהנים, ותפסיה אגב גררא.