Malbim on Leviticus, Vayikra 69

[הערה: מה עלת הדרוש הזה, ואיך דריש כזאת? מי הגיד להם זאת כי "עולה" מרבה לא הפשיט ונתח, ו"הוא" ממעט לא נשחט בצפון? ואיך הוסיף שנית לרבות גם לא סמך?]
עולה הוא: יפלא מאד מדוע בקצת הקרבנות הזכיר בסוף "עולה הוא" "חטאת הוא", ובקצתם לא הזכיר. כמו בעולת בקר וצאן ועוף אמר "עולה" ובשלמים לא אמר "שלמים הם". במנחת מחבת אמר "מנחה הוא" וכן בחטאת הקהל אמר "חטאת הקהל הוא". וכן באשם תלוי אמר "אשם הוא" ולא אמר כן ביתר מנחות וחטאת ואשמות. וגוף הדבר, מה שאמר "עולה הוא" מיותר, דהא כבר אמר "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" וגם ראינו שבמקומות הרבה לא יכתב מלת "הוא" כמ"ש "קדש קדשים מאשי ה' ", "אשה לה' ", "שבת שבתון מקרא קדש" – ולא אמר "קדש קדשים הוא", "אשה הוא". וכן בפרשת בן הבקר אמר "עולה אשה" בלא מלת הוא. וחלילה לחשוב כי באו דברי ה' בלא כונה כפי הרצון המושלת. ולכן בכל מקום שבא מלת "הוא" נמצא בו דרוש לרבותינו ז"ל כמו שיתבאר בכל הספר אם ירצה ה'. (עי' באילת השחר כלל קל"ה שם ספרתי חמשים וששה דרושים כאלה הנמצאים בספר זה על זאת). והנה ממה שכפל פה "עולה הוא" מבואר שבא להודיע שאף באופן שיהיה עולה על הדעת שאינה עולה, בכל זה הוא עולה – ר"ל אף שחסר בו פרט אחד ממצותו. ובמה שכתוב מלת "הוא" שמציין על הנזכר תחלה מבאר בהפך – שרק הוא, הוא עולה, ר"ל כפי שנזכר תחלה, לא אם חסר דבר. ולפי זה יש במלות אלה ריבה ומיעוט. וזה שורש לכל הדרושים שיתבארו בספר זה על מלת "הוא". והנה בעולת הצאן חידש שחיטה בצפון והשמיט סמיכה והפשט שלא נזכרו בו. ועל זה אמר "עולה הוא", שגם אם לא נעשה כפי התנאים שנזכרו בפרשה, שחסר בו סמיכה והפשט (והוא הדין נתוח שדומה בדיניו להפשט), בכל זאת, דינו כעולה וכשר. ובמלת "הוא" מציין רק הוא כפי התנאי שנזכר בו שהוא אם נשחט בצפון. [ובארו שהטעם שמרבה אם לא הפשיט ונתח מפני שהוא לאחר הרציה וכבר סתם בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד מ"ט) כר"א דיזרק הדם אף שאין בשר. ומה שכשר בלא סמך משום דיש עולת צבור שאינו צריך סמיכה. ופסול בלא שחט בצפון משום שהוא לאחר הרציה.] וצריך לומר דאתיא כר' אליעזר בזבחים (דף י:) דלמד עכובא מן מלת "הוא" דכתיב אחר הקטרת אימורים. ובזבחים (דף מט) יש לימודים אחרים על עכובא דשחיטת צפון.