[הערה: אם בא לומר שלא נמעט מן הג' מעוטים חולה זקן ומזוהם, רק נעבדה בו עבירה יקשה הא על זה די במיעוט אחד? ולמה צריך ג' מיעוטים? (ב) מדוע תפס הציור שעבר על ז' איסורים דוקא? (ג) מה קשה לו במה שכתוב "כבשים לעולה" עד שירבה ממנו ריבוים? (ד) במה פליגי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר?]
ומן העזים לעולה: מלת "לעולה" מיותר שכבר אמר (ויקרא א, ג) "אם עולה קרבנו מן הבקר", והיה די לאמר "ואם מן הצאן קרבנו". ודרשוהו חז"ל בדרך הדרוש שבא לרמז שכל דבר המובא מן הכבשים והעזים כשר לעולה (וכמוהו דריש בזבחים (דף ח:) על מה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" שמותר הפסח הבא מן הצאן קרב שלמים). ויש בזה פלוגתא מה מרבה בזה: דעת ר' יהודה שמרבה את שנעבדה בו עבירה. ובאר מקום הטעות, שיש לטעות שמי שנעבדה בה עבירה פסול לקרבן, כי הייתי אומר שהשבעה מיעוטים שנזכרו בעולת בקר וצאן [והם: "מן הבהמה" "מן הבקר" "ומן הצאן" (פסוק ב), "מן הבקר" (פסוק ג), "מן הצאן" "מן הכבשים" "מן העזים" (פסוק י) שהם ז' פעמים "מן" (כי הדרוש "ומן הצאן" בארתי שלא נמצא בפרשה זו, עיי"ש (בסימן יח))] ימעט ז' דברים והם: (א) שחרש בשור וחמור, (ב) שהם מוקדשים, (ג) כלאים בכרם, (ד) שביעית, (ה) ויו"ט, (ו) יוהכ"פ, (ז) שבת – ר"ל מן מיעוט א הייתי ממעט דבר החמור והוא אם עבד בו בשבת שחייב מיתת בית דין, ומן מיעוט ב' הייתי מוסיף שגם אם עבד ביוהכ"פ שהוא כרת, ומן המיעוט ג' ימעט עף נעבדה עבירה של חייבי לאוין שקל מכרת אם נקבצו כל החמשה דברים שחשב, ומן מיעוט ד' ימעט עף שקל יותר שין בו רק ד' דברים, עד שבמיעוט האחרון ממעט אף שאין בה רק אחת – בכל זה פסולה. [ואם נרצה לחשוב דם מיעוט 'מן הצאן' "ומן הצאן" שיש בפרשה שמונה מיעוטים, יש לפרש דבמיעוט השביעי ממעט אם אין בה רק אחת שיש בה בעצמה שתי לאוין כמו מקודשין שחייב עלייו משום שתי לאוין או כלאים בכרם שחייב גם כן שתים כמ"ש רש"י בפסחים (דף מג) ובמכות (דף כא:)]. וז"ש בספרא אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה שחרש בשור וחמור וכולי (ולא חשב כהן ונזיר אבית הטומאה שחושב במשנה דמכות שם מפני שאינה עבירה בגוף הבהמה) לכך נאמרו 'כבשים ועזים לעולה. וזה פירוש משנה ב'. ור' שמעון סבירא ליה שבא הכתוב לרבות תמורה, דהוה אמינא שאף שכתוב "והיה הוה ותמורתו יהיה קדש", בכל זאת אינה קרבה למזבח. (ואומר על זה שאין ללמוד זה מקל וחומר משלמים דחמירי מעולה, שאין עוף בא שלמים, ובכל זאת תמורתן קריבה (כמ"ש בספרא פט"ז מ"ט) וכל שכן בעולה – דיש להשיב בהפך, דעולה חמירא דלא כשרה לבא נקבות כזכרים). ויסבור ר' שמעון (וכן ר' אלעזר במשנה ד') דילפינן מלמודים אחרים (המובאים בסוטה דף מו) לרבות קדשים שנעבדה בם עבירה. וזה פירוש משנה ג'.
ודעת ר' אלעזר בן שמוע שבא לרבות מותרות דהוה אמינא שרק מותר עולה קרב עולה לכן אמר שכל מותר הבא מן הכבשים ומן העזים הואלעולה. ולמד למותר חטאת ואשמות ועשירית האיפה של חוטא ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע שקרבים עולות; וכן הוא הדין בדין השנוי במשנה דשקלים (פרק ד מ"ח) במקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים לגבי מזבח יינות שמנים ועופות שיימכרו לצורך אותו המין ויביא בדמיהן עולות [להראב"ד בהשגות (פ"ה דערכין הי"ח) אתיא כר' יהושע ולשיטת הרמב"ם (שם) אתיא כר"א גם כן. ולדעתי הרמב"ם גרס פה ובשקלים ר' אליעזר וכדבריו משמע בירושלמי דשקלים. ובתוספתא שם (פרק ב) משמע כדעת הראב"ד, ואין כאן מקום להאריך] וחכמים סבירא להו דיפלו לנדבה, ופירשו שהגם שגם הנופל לנדבת צבור לקייץ המזבח מקריבין ממנו עולות, יש חילוק: דלר' אלעזר שהיא עולת יחיד טעונה סמיכה, ונסכים באים משל בעלים, ואם הוא כהן עובד בעצמו ונוטל העור (כמו שלמד בבבא קמא דף קט); ולחכמים שהיא עולת צבור אין צריך סמיכה, ונסכים באים משל צבור, והעבודה והעור שייך לאנשי המשמר (כמ"ש בסוכה דף נו). ולפי זה חכמים (שהם ר' יהודה ור' שמעון) סבירא להו דמותרות עולה יליף מן "אשם אשם לה' " כמו שנאמר בספרא (פרק כא משנה ז) וכמו שאמר ר' שמעון לר' יהודה בזבחים (דף קג ובתמורה דף כג) אם כן בטלת מדרש יהוידע הכהן, עיי"ש. ודרשו "כבשים לעולה" כל אחד לשטתיה. וצריך לומר גם כן דר' יהודה ור' אלעזר למדו תמורה כמו שלמדה ר' ישמעאל בתמורה (דף יז:) מן "רק קדשיך אשר יהיו לך", עיי"ש. וזה פירוש משנה ט.