וידבר..לאמר: כבר בארנו למעלה (סימן ג) ההבדלים שבין "דיבור" ו"אמירה"; שהדיבור מורה על הדיבור המבטאיי לבד ולא יסמך אל הזולת, והאמירה תהיה אל אחר. ומתוך כך רגיל בדברי חז"ל ומפרשי המקרא לפרש מלת "לאמר" שיאמר לזולת כמו שאמרו ביומא (דף ד) וברבה (ואתחנן פ"ב) "ואתחנן..לאמר" – לדורות וכולי, "ואת העם צו לאמר" – לבניהם (רבה דברים פ"א), "זאת הארץ אשר נשבעתי לאמר" – להאבות (ברכות דף יח, ורבה מסעי פ' כג), "ויאמרו לאמר" – נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם (רבה בשלח פ' כד, וזהר שם דף נד), "אשר צויתיך לאמר" – להזהיר הבהמה החיה והעוף (ב"ר פ' כ'), וכן במקומות רבים. ובסימן הנ"ל בארתי כי במקום שאומר "וידבר ה' אל משה לאמר" פירושו שדבר עמו תורה שבעל פה ובמלת "לאמר" מציין תורת הכתב איך יאמרם לישראל בלשונו. אולם זה לא יתכן במקום שכתוב לאחריו "דבר אל בני ישראל". וכן במקום שאומר "ויאמר..לאמר". ולמדונו בספרא פה שיש עוד כמה כונות על מלה זו ויתפרש כל אחד כפי ענינו; שלפעמים פירושו שיאמר להם דברי כבושין כמו שתמצא ברבה (נשא פ' יב') "ויאמר..לאמר" – צא ואמרו להם דברי כבושים, וכן הוא במדרש שיר השירים (פסוק יפה את רעיתי). ותפס פה דוגמא, שכן מוכרח לפרש מה שכתוב (דברים ב) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות..וידבר ה' אלי לאמר אתה עובר היום את גבול מואב.." שאי אפשר לפרש דבר לאמר על תורת הפה והכתב כי היה דיבור פרטי למשה, לא מצוה לדורות. ופירשוהו שצוה לו שזאת עצמו יאמר – כי דבר ה' עמו, לפי שכל ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודין לא דבר עמו. [והנה המפרשים נבוכו בזה, הלא דבר עמו פעמים כביר? ורש"י פירש שלא דבר עמו בלשון "דיבור" רק בלשון "אמירה"; ומפרשיו נבוכו: מה בין דיבור לאמירה? ועוד שמצאנו גם פרשיות רבות שנדברו אחר שילוח מרגלים בלשון "דיבור". אבל הוא הדבר אשר דברתי והוכחתי (בסימן ד) שלשון "וידבר ה' אל משה" היה ענין מיוחד למשה לבדו ולא נמצא לשון זה אצל שום נביא, ובכל מקום שאמר "וידבר ה' אל אהרן" פירושו שדבר אל משה שיאמר לאהרן. אבל לשון "אמירה", בו ידבר עם כל הנביאים ובו דבר עם משה גם בעת שהיה ישראל כמנודין. אולם, הלא בררנו (שם ובסימן ג) כי הדברות שבאו לצורך התורה והמצוה בהכרח באו בלשון "דיבור" וגם באותם השנים לא חדל מלהגיד תורה ליעקב ומשפטיו לישראל. ובהם דבר עמו בלשון "דיבור" גם אז, רק לא היה מדבר עם משם "דיבור" לצרכו בלשון דיבור בעת ההיא; כי קודם מרגלים מצאנו דברות רבות מיוחדות למשה לבדו שלא כתוב בהם "דבר אל בני ישראל", ובאו בלשון "דיבור" כמו "וידבר אלקים אל משה.. וארא" (שמות ו), ופרשיות רבות. אבל משילוח מרגלים והלאה עד שמתו דור המדבר לא תמצא זאת, שבכל מקום שכתוב "וידבר ה' אל משה" כתוב "דבר אל בני ישראל" (ויסבור שמחלקותו של קרח היה קודם מרגלים, כמ"ש רש"י ריש דברים). ובזה תבין לשון הגמרא בבא בתרא (דף קכא) ותענית (דף ל) ששם הובאה ברייתא זו וסיים "וידבר ה' אלי" "אלי היה הדיבור", כי דיבור זה היה מיוחד אל משה לבדו ולא כתוב "אל בני ישראל" שזה אות שנפייס עם ישראל וסר הזעף מעל הרועה.] ולפעמים יתפרש מלת "לאמר" שיאמר השליחות ושישיב תשובה לשולחיו כמ"ש "ויקרא אליו אלקים מן ההר לאמר כה תאמר אל בית יעקב" (שמות י"ט) וכמו שכתוב במכלתא שאומר שם "וישב משה את דברי העם אל ה' " ובודאי נצטוה על כך להשיב דבר. ועל דרך זה פירש במקומות רבים כמו שאמרו בספרי (ואתחנן פסקא כו) "בעת ההוא לאמר" – זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני ה' הודיעני את אתהעושה לי וחשב ארבע מקומות. וכן הוא בפר' בהעלותך (פסקא קה) ובפ' פנחס (פסקא קלח) ובשמות רבה (בשלח פכ"ו). וז"ש בספרא דבר אחר: "לאמר" – אמור להם והשיבני. וברוב המקומות פירושו לאמר לישראל, והגם שכתוב "דבר אל בני ישראל" באר תיכף שכל עיקר הדיבור היה בשביל שאימר לישראל. ועל כוונה זו באה מלת "לאמר" פה. וז"ש אלעזר בן אחוי אומר וכולי. ודברי הספרא אלה בא בשינוי נוסח במכלתא (ריש בא) ופירושו גם כן שמלת "לאמר" יתפרש לפעמים כך ופעמים כך, כל מקום כפי ענינו. לא כמו שחשבו המפרשים כי כולל כל הכוונות ביחד שזה נגד טבע המליצה והלשון.