[הערה: אחר שכל הדרושים הנזכרים פה קיימים להלכה, איך נדרשם כולם מפסוק אחד? (א) מדוע דרש פסוק זה שבעולת בקר, והלא זה כפול ארבעה פעמים, ומה ידרוש בהנותרים?]
על העצים אשר על האש אשר על המזבח: מה שכתוב "אשר על האש" וכן מה שכתוב "אשר על המזבח" מיותר, דהלא כבר אמר "וערכו עצים על האש". וכן אמר "ונתנו אש על המזבח" וידעינן שהעצים על האש ושהאש על המזבח. וזה כפול ארבעה פעמים: שבעולת בקר וכן בעולת צאן כתוב "אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, ח) (ויקרא א, יב). ובעולת העוף וכן בשלמי בקר כתוב "על העצים אשר על האש" (ויקרא א, יז) (ויקרא ג, ה). וארבעה כפולים אלה דורש פה לארבעה דרשות. שמה שכתוב בעולת העוף "על העצים אשר על האש" נדרש (במשנה ד') בתמיד (דף כט) עצים הנתונים (וי"ג הנתוכים) להיות אש, היינו עצים בחורים שנוחים לשרוף ואין מעלים עשן. [ואומר דכל העצים (פירוש רובן) כשרים, חוץ משל זית וגפן שיש להם קשרים שנוטף מהם לחות. ולר"א אף של חרוב ודקל פסולים. ועיין תמיד שם מפלפל בזה ועיין במשנה למלך פרק ז מהל' אסורי מזבח ה"ג)]. ומה שאומר בשלמי בקר "על העצים אשר על האש" דריש (סוף משנה ה, הובא בזבחים דף סב:) שיהיו העצים על האש ולא יצאו הגזרין חוץ ממקום המערכה, שלכן היו ארכם אמה כמדת המערכה. ומה שאומר פה "אשר על האש אשר על המזבח" (במשנה ה' ובמנחות דף כב) מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור. ומה שאומר בעולת הצאן "על האש אשר על המזבח" דריש (שם, ובמנחות שם, ובזבחים קטז:) מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט, ומבואר בזבחים (שם) דאף בבמת יחיד הדין כן.
ובמה שכתבנו תבין מה שהרמב"ם (פ"ה מהל' אסורי משבח הי"ג, ושם פרק ו הלכה ב) פסק לשתי ההלכות. והלחם משנה תמה עליו, הלא ר' אלעזר בר' שמעון שאמר שיהיו משל צבור ור' אליעזר שאומר שלא נשתמש בהן הדיוט פליגי. ולמה שכתבנו כל אחד דורש פסוק אחד מן הכפולים. ומה שאמרו בגמ' מנחות (שם) מאי בינייהו איכא בינייהו חדתי ועתיקי – לא משום דפליגי, רק ששואל מה הוסיף ר' אליעזר בדרוש השני, ואומר שמוסיף חדתי. ובזה ניחא מה שיש להקשות, הלא איכא בינייהו אם צריך להיות משל צבור! ולמה שכתבנו ניחא – כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (ועיין באילת השחר כלל רמב).