[הערה: הלא פה דבר מעולת נדבה ואיך למדו ממנו לתמיד של בין הערבים? (ב) ומדוע לא פירש על תמיד של שחר כפירוש המפרשים? (ג) ומ"ש ביומא דף כו דנימא קרא ובער ובערו אין לו פירוש, הלא תחלה יערכו העצים ואחר כך יבערו האש כמנהג.]
וערכו עצים על האש: כבר בארנו (בסימן מח) שפשטות הכתוב מדבר בעת הנסיעה והחניה, אם קרה שחנו אחר חצות היום שעבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה שיערוך מערכה בשבילה. ובזה תבין מה שלמד בספרא (הובא ביומא דף כו:) לרבות שני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים, וזה מפני שאי אפשר לומר שבא הכתוב רק לצורך עולת נדבה, דהא זה לא הוצרך לדורות, שאחד מעשרה נסים היה שלא כבה אש המערכה. ועל כרחך שעיקר בא ללמד שיעשה כן לצורך התמיד (שמקריב אחר עולת נדבה כי אין דבר מאוחר מתמיד של בין הערבים). וגירסת הגמ' מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים? וכן צריך לומר בספרא פה. ופירושו, כי בכל עבודת הקרבנות שתפס לשון רבים "והקריבו" "וזרקו" פירשו המפרשים מפני שהיו העולות רבים היו הכהנים מרובים. אבל מה שתפס כאן לשון רבים ובפר' צו במערכה של תמיד השחר כתוב "ובער עליה הכהן עצים" בלשון יחיד – מן השינוי מבואר שהלשון דוקא (וכמ"ש באילת השחר כלל קסב) ולמדו שלתמיד של שחר יהיה בכהן אחד ולבין הערבים יהיה בשני כהנים. (כמו שכן מה ששינה ואמר בעולת בקר "וערכו" ובעולת צאן "וערך" הוציא שיהיה לכתחלה בכמה כהנים כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה). והנה המפרשים פירשו שמה שכתוב "ונתנו בני אהרן..אש" מדבר בעולת תמיד של שחר, ופירושו וכבר נתנו האש לצורך מערכת התמיד. אמנם הגם שמצאנו לפעמים שיפורש על פעל עבר (כמו שהבאנו באילת השחר סימן מג), בכל זאת אין לנו לדחוק על זה שלא לצורך, כי הפעלים המסודרים זה אל זה נאמרו לרוב על הסדר ובמקום שירצה לציין העבר הנשלם בזמן קודם, דרכו להקדים השם אל הפעל (כמ"ש באילת השחר כלל קיז).
וחז"ל ביומא שם עמדו על זה, וז"ל: ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד? אם כן נימא קרא "ובער..ובער". אי כתב "ובער" הוה אמינא חד אין, תרי לא, קמ"ל דנעביד חד ונעבד תרי. אם כן נימא קרא "ובער..ובערו". אי נמי "וערך..וערכו". מאי "ובער..וערכו"? שמע מינה כדקא אמרינן. ופירושו: שהמקשה הקשה אימא אידי ואידי בתמיד של שחר (ר"ל ופירוש "ונתנו" שכבר נתנו לצורך מערכת התמיד, כפירוש המפרשים) ומה שכתוב שני פעמים, כאן ובפר' צו, בא להורות שיתן שני פעמים. ומשיב, נימא קרא "ובער ובער". והמקשה לא הבין כוונתו וחשב שהתשובה הוא שיכתבו בשניהם בלשון יחיד. והקשה, דלמא לכך כתב לשון רבים ולשון יחיד ללמד שפעם אחד יעשה על ידי שני כהנים ופעם אחד על ידי כהן אחד? ובאר לו שמה שהשיב נימא קרא ובער ובער כוונתו שיכתב בשניהם לשון אחד – ובערו ובער או וערכו וערך – ר"ל דכיון שפסוק "וערכו" נאמר קודם לפסוק "ובער" אי אפשר לאמר ששניהם בשחרית ותחלה "וערכו" ואחר כך "ובער" שזה אי אפשר, דהא קיימא לן דעצים על האש ולא אש על העצים, ואיך יערוך העצים תחלה ואחר כך השני יבער שהוא שלא כמצוה? ואם כן ממה שכתב תחלה "וערך" ואחר כך "ובער" מבואר שחד בתמיד של בין הערבים וחד בשחר. והבן.
[ודע שגדר פעל "ערך" הוא הסדור הנעשה באיזה דבר בהשקפה מיוחדת לאיזה תכלית פרטי כמו: עריכת מלחמה,שיסדר אנשי החיל בערך מסודר לפי התכלית הנרצה במלחמה; ערך השלחן, סדור הדברים המושמים על השלחן לפי צורך הקרואים או לפי הנאה והיופי; וכן כולם. ובזה משתתף עם ההוראה השנית שיש לפעל זה על השומא והשיוי שמעריך שיווי דבר זה נגד דבר אחר. והנה העצים הנתנים להדליק אינם מעורכים ומסודרים רק אחר כך נותנים עליהם עץ אחד מצד זה ועץ אחד מצד זה לרוחב המערכה שלא יתפרדו בעת הלהב, וזה נקרא "עריכת העצים". וסתם עצים אין פחות משנים וכמ"ש רש"י ז"ל (ריש פ"ב דיומא) ובכסף משנה (פרק ד מהל' תו"מ) בשם הריטב"א. וזהו שאמר בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד משנה יב) יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר "וערך הכהן".]