Malbim on Leviticus, Vayikra 47

[הערה: איך דריש מן "אותה" שני דרשות מפורדות? מדוע לא דריש "ונתח אותו" בעולת הצאן? (ג) מדוע נשנה דרוש זה בספרא גבי עולת הצאן שאין שם מקומו לפירוש המפרשים?]
ונתח אותה לנתחיה: למ"ד "לנתחיה" היא למ"ד החלוקה כמו "למשפחותיהם", "לגבולתיה", "למינהו", "לבנותיה", "למחלקותיה". ויש הבדל בין אם בא השם בכינוי, שאז מורה על כלל החלקים הנמצאים בו, ובין אם בא בלא כינוי כמו "ויקריב את ביתו לגברים" (יהושע ז׳:י״ח), "ואעמיד את העם למשפחות" (נחמיה ד׳:ז׳) רוצה לומר משפחה אחר משפחה. אבל כשאומר "למשפחותיו" רוצה לומר כל המשפחות הנמצאות. וכן כשאומר "לנתחיה" היינו לכל הנתחים הנמצאים בבן הבקר. ובכל זה עדן לא נדע איך וכמה ינתח. כי פעל "נתח" מצאנוהו על גוף הניתח לנתחים גדולים כמו "וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים" (שופטים י״ט:כ״ט), ועל נתחים קטנים הנעשים לקדרה – "אסוף נתחיה אליה" (יחזקאל כ״ד:ד׳). וגדר פעל "נתח" והבדלו מריעיו, על החלוקה הנעשית על איזה סדר מיוחד; אם חלוקת בעל חי לאיבריו כמו שיעשו הטבחים והרופאים, אם חלוקת הנתחים הגדולים לקטנים כמו שיעשו המבשלות. והכל נכנס בכלל "לנתחיה". וז"ש בספרא יכול ינתח נתחיה לנתחים? ת"ל "אותה" ובאורו כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי כמו "וְהִקְרִיבוֹ הכהן אל המזבח" (ויקרא א טו), "וּשְׁחָטוֹ פתח אהל מועד" (שם ג ב); ולפעמים יציינו על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" כמו "והקריב אותו" (ויקרא ג, ז), "ושחט אותו" (ויקרא ג, ח). וחלילה לחשוב שתהיה לשון תורתינו כעיר פרוצה אין חומה שידבר פעם כך ופעם כך כפי השלוח. והיה לחכמינו הנאמנים בזה יסוד חזק, שעליו בנו דרושים רבים מאד, שכל מקום שירמוז גוף הפעול סתם, ירמזהו על ידי כינוי – "והקטירוֹ" "ושחטוֹ" "והביאהּ" וכדומה; אבל במקום שרוצה לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא אז יציינהו על ידי הכינוי הדבק אל מלת "את". וזה יהיה בשני פנים: (א) אם שירצה לאמר שהפעל ישתרע על כל עצמותו של גוף הפעול בכולו, ועל זה נבנה הדרוש הראשון, שממה שכתוב "ונתח אותה" פירושו את הבהמה בעצמה, לא נתחיה (שמלת "את" תופס גוף הפעול – "אותה" בעצמה). ועל זה אמר בספרא (מובא בחולין דף יא) ולא נתחיה לנתחיה. (ב) או שיכוין למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר רק על הפעול לבדו, "אותה" ולא זולתה. ועל זה נבנה הדרוש השני – "אותו" – כשרה ולא פסולה. [וצריך לומר "אותו"]. וזה הוציאו ממה שכתוב שנית בעולת הצאן "ונתח אותו לנתחיו" (וכמו שספרתי כל הדרושים הנמצאים בספרא על מלת "אותו" באילת השחר כלל קן). וכבר בארנו (למעלה סימן כב) שכל הדברים שנכפלו בבן צאן הם למותר וחז"ל דרשום כאילו כתובים ב' פעמים בעולת בקר. ודרש ממה שכתוב בעולת צאן "ונתח אותו" – רק אותו שהיא הכשר שממנו מדבר, אבל זולתו שהוא הפסולה שנשחטה במחשבת פיגול וכדומה, אין צריך הפשט ונתוח. אף שדינם שכל הפסולים אם עלו לא ירדו, בכל זאת – תקרב כמות שהיא כמ"ש בזבחים (דף פה).