(מיעוט י"ב): גם הוא נזכר בדיבור עצמו שעל דיבור "איש על דגלו" (במדבר ב, א) סיים (במדבר ב, לד) "ככל אשר צוה ה' את משה וכולי ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". וגם זה בודד שתמיד כתוב "דבר אל משה" ורק פה כתוב "את". (מיעוט י"ג): "ויקרא אל משה וידבר אליו" כבר בארתי יסודו למעלה. (ביאור משנה ד) ר' יוסי הגלילי חולק על ר' יהודה בן בתירה וסובר דאין צריך י"ג מיעוטין, והולך לשיטתו שבשלשים ושתים מדות של ר"א בנו, מנה (מדה ח) מבנין אב כיצד? זה יסוד מלמד על מה שהוא לאחריו. מאימתי נקרא יסוד? משיהיה הוא נאמר תחלה. א"ר חייא על כל דיבור היה הקב"ה קורא ומשה משיב "הנני", בנין אב לכולם "ויקרא אליו אלקים.." לפי שהיה תחלה. והוא הדין בזה: אחר שבתחלת דברות ארץ מצרים ובתחלת דברות הר סיני ובתחלת דברות אהל מועד מיעט את אהרן מן הדיבור, הוא יסוד מלמד על מה שהוא לאחריו דהיינו כל דברות ארץ מצרים והר סיני ואהל מועד. אולם, לְמַה באו הי"ג מיעוטים, יפרש ר' אלעזר במשנה שאחרי זה. (ביאור משנה ה) ר' אלעזר סבירא ליה כשיטת ר' יוסי הגלילי ומפרש טעם הי"ג מיעוטים בדרך אחר, והוא: כי יש ארבעה נושאים שצריך למעטם: (א) ישראל שלא נשתתפו בדיבור עם משה (ב) הזקנים שהיו יותר קרובים אל האור מישראל, כי הכשרו לעלות עם משה בהר כמ"ש "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל...והעם לא יעלו עמו" (שמות ??) (ג) בני אהרן שהיו קרובים אל האור יותר שנראו בדיבור עם משה – פירוש: שדבר ה' עמהם כמו שנאמר בפ' זאת החיה "לאמר אליהם" – לבני אהרן כמו שנפרש שם, ובפ' פנחס "ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר, ובפ' מטות "ויאמר אלעזר הכהן זאת חוקת התורה" (ד) אהרן עצמו שהיה גדול יותר מכולם שנתועד עם משה בדיבור שכמה דברות שהיו על ידי יעידה וכתוב "וידבר ה' אל משה ואהרן". וכל אחד מד' כתות האלה צריך למעטם מג' ענינים: (א) מן היעידה, (ב) מן הדיבור, (ג) מן הקול פירוש: שמבואר אצלינו בגדר פעל "יעד" שהוא שמזמין את חבירו ומגביל לו זמן ומקום שם יתועדו יחדיו, וזה מורה על קביעות הדיבור וגודל ענינו. וצריך למעט ששום אחד מאלו לא נתיעד עם משה; למטה ממנו הדיבור המקריי בלא יעידה, וצריך לממעט שגם בזה לא נשתתף אחר עמו; למטה ממנו שגם לא שמעו קול המדבר, כי הקול הגיע רק לאזני משה לבד. נמצא הם שלשה פעמים ארבעה שהם י"ב מיעוטים, והמיעוט הי"ג בא למעט מלאכי השרת. וז"ש (במשנה ה) ר"א אמר "ונועדתי שמה.." ר"ל שהיה מקום לטעות ממה שכתוב "וְנֹעַדְתִּי שמה לבני ישראל" שרוצה לומר שייעד ויזמין אותם אל הדיבור, ולכן אמר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" – ויש הבדל בין שניהם; הראשון בא חסר (וְנֹעַדְתִּי) והשני דגבי משה בא מלא וא"ו (וְנוֹעַדְתִּי לְךָ), כמו שנמסר במסורה שם. ומיסודי הקריאה שבפעלים שהוא"ו בא בהם תמורת פ"א הפעל כגול בנפעל והפעיל נוֹדַע נודַעְתָ הודִיעַ מודִיע על כתוב מלאים כמ"ש במסורת המסורת (סוף דיבור השלישי) והחסרים באו לאיזה כוונה. ולכן "ונעדתי שמה לבני ישראל" חסר וא"ו כי כבר בארתי במקום אחר כי חז"ל דעתם מסכמת אל דעת קדמוני חכמי הלשון אשר הניחו שיש פעלים שניים, שאין בשרשם רק שתי אותיות, ואמרו שהשרשים שיש בהם אחת מאותיות אהו"י, ובכלל בעלי עלומי העי"ן והנחים והחסרים והכפולים, כולם אין בשרשם רק שתי אותיות ומשתתפים בענינם רק מתחלפים מצד הוראותיהם. והענין ארוך, בררתיו ופרשתיו כשלמה במקום אחר מיוחד אליו (ועיין אילת השחר כלל ב ג ד). וכן שורש "יעד", עיקר שרשו "עד" וגלגוליו "יָעַד" "וַעַד" "עוֹד" "עֵדָה" "עודֵד" – יש להם שיתוף במובן מה. (ועיין ביריעות שלמה חלק א דף מב איך גם הוא חברם לפי שיטתו). ולכן "ונעדתי" חסר יבואנו להשרישו עם "וַעַד" שמורה על הקיבוץ, ועם "עוד" ו"עודד" שמורה על היתרון והרוממות. וז"ש עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש להם שנאמר "וירא כל העם וירונו וכולי..או אינו וכולי...ת"ל "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ" שהיעידה מענין יעוד והזמנה רק למשה היתה למנה. עתה בארו (משנה ו) איך צריך ד' מיעוטים לד' כיתות על היעידה וכן ביארו (משנה ז) שצריך ד' מיעוטים למעטם מן הדיבור, וכן בארו (משנה ח) שצריך ד' מיעוטים למעטם מן הקול. ואמרו (משנה ט) שהמיעוט הי"ג צריך למעט מלאכי השרת שהגם שמחיצתם לפנים ממחיצת משה (ולא היה יכול לכנס לרשותם עד שיִקָרֵא), בכל זה לא שמעו את הקול, רק משה לבדו. (ב)ודבר שפתים אך למחסור, להעתיר דברים כמו שהעתירו הרא"ם ובעל ק"א ומפרשי רש"י פלפולים שונים עשרת מונים, אשר כפי דרך פירושם כולם נכונים, אולם בדרך המלך אשר אלך, הסירותי העקוב, והמפלפל יפלפל אל צרור נקוב, כי חשפתי פי' הספרא גליתי מסתוריו, ויחדש כנשר נעוריו. גם בדבר הי"ג מעוטים קיימתי גרסת התו"כ כפי שהיתה, אשר הלכו בה המפרשים נבוכים, רק מועט, את כל אשר אצוה אותך, מחקתי, כי נכלל במ"ש למעלה ונועדתי לך ודברתי אתך, שסופו את כל אשר אצוה אותך, ואינו מיעוט כפול, והגהתי תמורתו כאשר דבר ביד משה לו עפ"י הספרי (פ' קרח), וכל מאמר זה מובא במד' נשא וספרי שם בנסחאות שונות עיי"ש. ועל סדר המעוטים אל תתפלא, כי אחרי הביא פסוק ובבא משה, שבו סיים קול לו קול אליו, הביא מעוטי היעידה סמוכים זל"ז, ואח"כ מעוטי הציווי, ומן מעוט ט' והלאה סמך המעוטים שנזכרו בדבורים עצמם, כמ"ש בפרושי: ומה שכתוב "וישמע את הקול מדבר אליו" ופרש"י (יומא ד) "מדבר לו" היה יכול לאמר, ואמר "מדבר אליו", אל תחשב כי נבנה על קו תהו וכי סותר אל הכלל שכלל רש"י ז"ל (בפירושו פר' חיי שרה ?? ז ובפר' ויצא כח טו, ובכמה מקומות) שכל "לי" ו"לו" ו"להם" הסמוכים אצל דיבור פירושם בשבילו, כי הדברים מוסדים על מ"ש למעלה כי מִדַבֵר הוא מן ההתפעל שגדרו הוא הפועל והמתפעל בעצמו ולא יתקשר עם מלת "אליו" שמורה הוצאה הפעל לזולתו. והגם שכבר אמרנו כי הוא אחד מן הי"ג מיעוטין ובא למעט את אהרן בכל זה היה ראוי לכתוב "מִדַבֵר לו" והיה פירושו שהקול היה מתדבר (אל עצמו) בשבילו (בשביל משה, לא בשביל אהרן) כגדר מלת "לו" הסמוך אצל "דיבור", ואמר "אליו" להורות שהקול נמשך אליו לאזנו – משה שמע וכל ישראל לא שמעו.