ושלם אותו בראשו וחמשותו יוסף עליו: ממה שכתוב "יוסף עליו" דהיינו על התשלומין הנזכר, שמשלם אותו בראשו, מבואר שאינו מוסף חומש על דבר חוצה לו. והיינו - הטוען טענת גנב שמשלם תשלומין אחרים חוץ מן הקרן (כפל וד' וה') – לא יוסיף חומש, שזה מוסיף תוספת על תוספת. ובבבא קמא (דף סה:) פליגי בזה ר' שמעון ורבנן. לרבנן חומש לא מייתי אבל אשם מביא. ור' שמעון סבירא ליה דגם אשם אין מביא במקום שיש כפל. ואמר שם: לרבנן מאי שנא חומש דלא משלם דכתיב "בראשו וחמישיתו", אשם נמי לא ישלם דכתיב "בראשו וחמישיתו..ואת אשמו". אמרי לך רבנן "את" פסקיה קרא. ור' שמעון? "ואת" ערביה קרא. ורבנן אמרי לך לא לכתוב לא וי"ו ולא "את". ור' שמעון אמר לך "את" לא סגי דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט. הלכך אתה וא"ו ערביה קרא. עד כאן. ביאור דבריהם הקדושים על פי הכלל הנודע שדרך הלשון העברי להקדים תמיד את הפעל אל השם. ולא יקדים את השם רק במקומות שיש שם איזה דיוק בהשם או גדר והפוך וסתירה וכיוצא [כמו "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה", "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן מתנות", "וישב את שר המשקים על משקהו ואת שר האופים תלה", וכיוצא]. וכמ"ש באילת השחר (פרק יב) באורך. ואם כן במה שכתב "ואת אשמו יביא" בקדימת השם אל הפעל, ולא אמר "והביא את אשמו" – על כרחך יש בין הבאת האשם ובין החומש איזה הפוך וסתירה. ולכן דעת רבנן שהתנאי שהתנה - "וחמישיתו יוסף עליו" ולא על ממון שאין משתלם בראש - הוא רק גבי חומש, לא גבי אשם. ולכן אמר אבל את אשמו יביא מכל מקום, אף במקום שהוא ממון הבלתי משתלם בראש. ודעת ר' שמעון שממה דכתיב "ואת אשמו" בוי"ו החבור משמע ששניהם מדברים בענין אחד. שבמקום שמשלם בראשו אז יוסף חומש ואשמו יביא. ובמקום שאין מוסיף חומש אין מביא אשם. ומה שהקדים אצל אשם את השם אל הפעל הוא מפני ההפך והסתירה שיש ביניהם במקבל התשלומין. שאצל החומש התנה "לאשר הוא לו יתננו", אבל "ואת אשמו יביא להשם", ולא לבעלים כמו החומש. וזהו שאמר "את" (ר"ל "את אשמו" שמקדים השם) לא סגי דלא כתב לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט, שזה ההפך שביניהם. הלכך אתא וי"ו ערביה קרא לענין ששניהם ישתלמו בענין אחד.