והשיב את הגזלה אשר גזל: מה שכפל בכל המאמר השם (הגזלה והעושק וכולי) עם הפעל (אשר גזל אשר עשק וכולי) פירשוהו רבותינו משום דיש הבדל בלשון בין השם ובין הפעל. שהפעל "אשר גזר" "אשר עשק" מציין שהוא עשה המעשה שגזל ועשק - שאז ישיב; אבל אם אביו גזל ועשק - אינו צריך להשיב. אבל השם - "גזלה" ו"עושק" - מציין שכל שיש גזלה ועושק, יהיה הגוזל מי שיהיה, צריך להשיב. וכל לשון שיש סתירה בעצמו בהכרח נשים פשר דבר. והסברה נותנות שלענין ההשבה - כל שנמצא אתו גזלה ועושק, אף שגזלה אביו, צריך להשיב לבעליו. ולענין שישלם חומש ואשם, שהוא עונש על החטא, אין לחייב את הבן בעון אביו. ובזה צריך שהוא גזל ועשק. ואחר שפה מדבר בשני ענינים: (א) והשיב ושלם את הגזלה, (ב) וחמישיתו יוסף ואת אשמו יביא, לכן לענין ההשבה תפס "את הגזלה....את העשק"; שאף שגזל אביו - ישיב. ולענין החומש והאשם התנה "אשר גזל..אשר עשק" - דוקא אשר גזל ועשק בעצמו. וזהו שאמר ספרא "אשר גזל" – ולא שגזל אביו. יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "הגזלה". [וזה כוונת משנה ב' ג' ד’] (ויש איזה חסרון בדפוס, ותקנתיו). [וגם הנקוד מורה על זה. שנקדו גָזָל עָשָק בקמץ, ואין כאן לא אתנח ולא סוף פסוק. וידוע שבזה על כרחך יש כאן הפסק בכח. כי באמת מה שכתב "אשר גזל..אשר עשק" הוא מאמר מוסגר ונבדל מן מה שכתב "את הגזלה..את העשק". שפירושו והשיב את הגזלה את העשק. ואשר גזל ואשר עשק (בעצמו) - חמישיתו יוסף. וכל מאמר מופסק כזה דינו לבא בו הפסק גדול. ולכן נקדום בקמץ.] ומה שכתב מה תלמוד לומר "אשר הפקד" יתבאר למטה. [ביאור משנה ה' ו'] ועדיין לא היה צריך להכפיל השם עם הפעל ד' פעמים. שאם היה אומר "והשיב את הגזלה אשר גזל", מזה נדע הלימוד הנ"ל ובהנותרים יכתב השם לבד – "ואת העושק ואת הפקדון". או יכתב הפעל לבד – "ואת אשר עשק ואת אשר הפקד אתו". משיב בספרא שבין לענין המיעוט (שאין צריך לשלם חומש ואשם על מה שגזל אביו) ובין לענין הריבוי (שצריך להשיב הקרן שגזל אביו) - יצויר בד' אופנים: (א) שאין צריך להשיב חומש ואשם בזמן שלא נשבע, לא הוא ולא אביו (ב) אף שנשבע אביו ולא הוא (ג) אף שנשבע הוא ולא אביו (ד) אף שנשבע הוא ואביו. וכן צריך ד' רבוים לענין שישיב הגזלה שגזל אביו: (א) אם נשבע הוא ואביו, (ב) הוא ולא אביו, (ג) אביו ולא הוא, (ד) לא הוא ולא אביו. (ומאמר זה מובא בבבא קמא (דף קד:) ומסיק "יש תלמוד קאמר" - רצונו לומר, שיש לימוד מן המקראות שישתלמו מכל מקום). ומה שאמר [במשנה ד'] מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו" – כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו – רוצה לומר, כי שימוש מלת "אתו" אצל פקדון לא יתכן מצד תחלת הפקדון, כי בזה היה לו לומר "אשר הפקד בידו" כמו "בידך אפקיד רוחי" "וכל יש לו נתן בידו". כי מלת "אתו" מורה על הצירוף בשנים עוסקים כאחד (כמו "וילך..וידבר..ויתיצב אתו") או היות דבר אצל דבר (כמו "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים" "לשכב אצלה להיות עמה"). ומצד הכוונה השניה יצדק אצל פקדון מצד שהדבר נמצא אצל הנפקד. ומזה הוכיחו כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו - שזה רומז במלת "אתו".
ואחרי ההסתכלות הראוי ראיתי בזה ענין נפלא. כי הבנין שלא נזכר שם פועלו מהנוסף(?) יבא על שני תמונות – לפעמים הה"א בקמץ, ולפעמים בשורק. והמדקדקים לא שמו לב להבדיל ביניהם. ומצאנו זה בעבר מן השלמים כפי דברי הבחור (מ"ב עיקר ג) כמו "הָכְרת מנחה ונסך" (יואל א, ט), "והֻשלך מכון מקדשו" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"י ונחי העין בא הה"א עם וי"ו שרוקה – "ויוסף הוּרד מצרימה". והמקור תמיד בקמץ חטף(?) וכן העתיד. עכ"ד. וכן בחסרי מן יבא בשורק כמ"ש (עיקר ד ס"ה). וכן בכפולים כמש"ש (עיקר יב ס"ד וס' ?) עכ"ד. ובנחי פ"א נין(?) מצאנו "הָנְתְּקוּ מן העיר" (שופטים כ, לא) שבא בקמץ ע"ד השלמים. ובכפולים מצאנו המקור בקמץ – "כל ימי הֳשַׁמָּה". אמנם על מה בא העבר בשני תמונות לא נתנו שום טעם, לבד זאת מצאנו במגילה (דף יג.) "אשר הָגלה מירושלים" אמר רבא שגלה מעצמו. ופירשו התוס' מדלא כתיב "אשר הוגלה"; רוצה לומר, "הֻגלה" בשורק. מבואר שהם הבדילו בזאת, שהתמונה בשורק הה"א מורה על פעולת פועל, ובקמץ הה"א (הָגלה) מורה שגלה מעצמו. והנה העבר בשלמים שבאו בקמץ הם אלה: הָטְבְּעוּ (ירמיהו לח, כב) (משלי ח, כה) (איוב לח, ו); בושו וְהָכְלְמוּ (ירמיהו יד, ג), ולא הָכְלַמְנוּ (ש"א כה, טו); הָכְרַת מנחה ונסך (יואל א, ט); וְהָפְדֵּה (שמות, כא) (ויקרא יט, כ); הָשְׁלְמָה לך (איוב ה, כג); אשר הָמְלַךְ (דניאל ט, א); 'זאת העיר הפקד' (ירמיה ו, ו עי"ש), אשר הָפְקַד אתו (פה); הָשְׁבָּרְתִּי (ירמיהו ח, כא); הָנְחַלְתִּי לי ירחי שוא (איוב ז, ג); הָשְׁלַכְתָּ מקברך (ישעיה יד, יט), הָשְׁלַכְתִּי מרחם (תהלות כב, יא) ובשורק: וְהֻשְׁלַךְ מכון מקדשו (דניאל ח, יא); לא הֻמְלַחַתְּ (יחזקאל טז, ד); וְהֻשְׁכַּב בתוך ערלים (שם לב, לב). והמעיין יראה שהכלל שנתנו התוספות בזה לא יספיק לבדו אם לא נוסיף בו עוד הבדל הנמשך מהבדל שנתנו הם ז"ל. והוא, שההפעל בקמץ, גם אם היה על ידי פועל, יציין פעל ממשיך. כמו "אתה הָשלכת מקברך" "אשר הָמלך" וכדומה. רוצה לומר שנשאר משלך מקברו, שבצד זה שיציין המשכת הפעל לא ישקיף על הפועל; שהפועל מקושר עם הויית הפעול, לא עם התמדתו בזמן. למשל, אמר "והֻושכב בתוך ערלים" (יחזקאל לב, לב) ושם "רדה וְהָשְׁכְּבָה בתוך ערלים" (שם, יט). במה שכתב "והֻשכב" מדבר מעת השכבתו ובמה שכתב "והָשכבה" מדבר שישאר מושכב שם. וגם כיון שאומר "רדה" אינו מדבר בבחינת פועל. וכן במה שכתב "והשלך מכון מקדשו" (דניאל ח), "לארץ השלכה" (יחזקאל י״ט:י״ב), "והשלכו ארץ אחרת" (ירמיהו כ״ב:כ״ו) – מדבר בבחינת הויית הפעולה. וזה המבדיל בינם ובין "השלכת מקברך" "השלכתי מרחם" כנ"ל. [עוד נתנו בזה כללים שהבינוני תמיד בשורק - מֻפקד, והעתיד תמיד בקמץ - תָקטר. וכן המקור. וכן אותיות הגרון בקמץ תמיד.] על פי הדברים האלה נתבונן מדוע כתוב "הָפקד אתו"? שאם היה כתוב הֻפקד בשורק, שאז היה מדבר מעת נתינת הפקדון, היה אומר "הֻפקד אליו" או "הֻפקד בידו". אבל אחר שכתוב "הָפקד" בקמץ – מבואר שמדבר מהמשכת הפעל; רוצה לומר, אשר נשאר מופקד אצלו. לכן אמר "אתו" כי על המשכת הפועל שנשאר הפקדון אתו יצדק מלת "אתו". ושפיר הוציאו חז"ל במה שאמרו מה תלמוד לומר "אשר הפקד אתו"? כל זמן שעמו ישיבנו, אין עמו משיב דמיו. שקשיא להו מדוע תפס לשון זה ולא אמר "הֻפקד" בשורק על עת הפקדון. והיה לו לומר "הֻפקד בידו". לזה אמר שלזה תפס פעל ממשיך ללמד שרק אם נשאר אתו ברשותו - אז ישיבנו. לא אם אינו אתו בהמשכת הזמן, שאף שהפקד בידו תחלה.