וכחש בה: הוסיף שנית "וכחש בה" לומר דוקא אם כחש בגוף האבדה - הוא טוען שמצא אבידתו והוא מכחיש. אבל אם הוא טוען שראה מי שמצא אבדתו והוא מכחיש – פטור, משום דאז אין הכיחוש בה (רוצה לומר בהאבידה), ורק בו במוצא האבדה. ולכן פטור. אף שעל ידי שלא אומר לו גרם לו היזק - הוא רק גורם לממון. ובן עזאי אומר שזה יצויר בג' אופנים: (א) שידע בהאבדה ולא ידע מי מוצאה, (ב) ידע מי מצא אבדה ולא ידע שהיא אבדה זאת, (ג) מ"ש לא בה ולא במוצאיה אמרו בבבא קמא (דף קה.) שצריך לומר "בה ובמוצאיה". נראה פירושו שמפרשים "לא בה וכולי" הוא נוסח השבועה שנשבע לשקר במה שאומר "לא בה" ובמה שאומר "לא במוצאיה", כי הוא יודע בה ובמוצאיה; שידע שפלוני מצא אבידה זאת ולא הגיד. ובכל זה פטור אחר שהוא לא מצאה ומכחש רק מוצא האבדה. ולפי זה זה עצמו מ"ש ת"ק "וכחש בה" – ולא במוצאיה, רק שבן עזאי מפרש אף שידע בה ובמוצאיה. וכן הוא בירושלמי (פרק שבועת הפקדון סוף הלכה א) "וכחש בה" – ולא בו. בן עזאי אומר וכולי. ומ"ש ולא בו פי' במוצא האבדה. [ומפר' פיר' דממעט ליה משבועת העדות – וזה אי אפשר. הא כאן בשבועת הפקדון קאי. ולדעתי גדר שבועת העדות היא בין תובע לנתבע והנתבע מכחיש והוא תובע לעדים להעיד כדבריו בבית דין. אבל בשאינו יודע כלל מי מצאה ורוצה רק שיודיע לו מי מצאה ואז בודאי יחזיר לו המוצא כשידע של מי הוא - אינו בגדר עדות ואינו מעיד וכופר בבית דין. רק בגדר שלא יגרום לו היזק כשמעלים ממנו היכן אבידתו. ולולא המיעוט היה חייב בשבועת הפקדון שהעלים את ממונו, כי הוא המשיב אבדה במה שיודיע לו מקומה. גדולה מזו כתב הרש"ל בים של שלמה (פ"ט דבבא קמא סוף סימן מ"ה) דמ"ש לראב"ש דהמשביע עד אחד חייב היינו חומש ואשם כדין כופר בפקדון. עיי"ש. כי אינו חייב מטעם עדות רק מטעם גורם היזק שכממון דמי). אולם יש חד לישנא בבבלי ב"ק (שם) דבן עזאי אמר לחיובא ופירושו דסבר המשביע עד אחד חייב. רוצה לומר, וחייב משום שהעלים העדות כדין עד אחד שכבש עדותו, דסבירא ליה גורם לממון כממון דמי. והמפרשים האריכו ונדחקו. ומה שכתבנו הוא פשוט.