אשם הוא אשם אשם לה': פסוק זה כולו דברי מותר. מה רצה בזה? ורבותינו דרשוהו. מלות "אשם" הוא דרש בסימן זה ומלות "אשם אשם להשם" ידרשו בסימן שאחרי זה. וכבר בארנו (למעלה סימן סט) שכל מקום שאומר "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת היא" יש בו דרוש, כי למה יסיים לאמר "אשם הוא" שכבר אמר "והביא את אשמו"? וכן בכל מקום. זאת שנית בארנו שמה כי מלת "הוא" גם כן בא למותר (וכמ"ש באילת השחר כלל קלה). ואחד מדרכי דרושיהם בזה שיפרשו שרצונו לומר שבכל זאת אשם הוא - אף שהיה עולה על הדעת שאינו אשם. כי פה התנה: "וכפר על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע" - הא אם ידע, אין מתכפר (כמו שאמר בסימן הקודם). והוה אמינא שאז בטל שם אשם מעליו. לכן אמר שבכל זה "אשם הוא" – נשאר עליו שם 'אשם'. אמנם מלת "הוא" מורה תמיד דוקא הוא; שהוא הנאמר בענין שהתנה "אם לא ידע". ובזה פירשו שבמה שכתב "וכפר על שגגתו..והוא לא ידע ונסלח" דהיינו שלא ידע בעת הכפרה, שהוא בעת זריקת הדם – נשאר אשם אף שאחר כך נודע לו, ויאכל הבשר לכהנים. אבל אם נודע לו לפני הכפרה, בעוד שלא נזרק הדם – אינו אשם, שזה מרמז במלת "הוא"; והבשר יצא לבית השריפה. וכן שנו במשנה (רפ"ו דכריתות). ובגמרא שם (דף כד:) מפרש אמאי יצא לבית השריפה. עיי"ש. ודעת ר' יוסי דאם הדם בכוס - כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה לקרב. כן פירשוהו בגמרא שם.