ועשתה אחת..ולא ידע: הכתוב הזה לפי פשוטו מוקשה מאד. דזה מבואר שיש חילוק בין לשון "בשגגה" ו-"בבלי דעת" ובין לשון "ולא ידע". שהשוגג בעת מעשהו מצוין במלת "בשגגה" או "בבלי דעת" ("אשר ירצח את רעהו בבלי דעת"). אבל "ולא ידע" מציין שלא ידע מעשה שעשה זולתו או מעשה שעשה כבר – "ולא ידע בשכבה ובקומה", "והעם לא ידע כי הלך יונתן". או שאינו יודע איך לפעול כמו שכתוב (קהלת י, טו) "אשר לא ידע ללכת אל עיר". לא השגגה בעת מעשהו. ולפי זה מה שכתוב פה "ולא ידע" היינו שאחר כך לא ידע. וזה מבואר שפה מדבר בשוגג כמו שכתב "על שגגתו על שגג". ואם כן, אם עשה בשגגה וגם לא ידע אחרי זה (ובודאי גם אחר לא הודיעו שאז מביא חטאת כמ"ש "או הודע" (ויקרא ד׳:כ״ז) כנ"ל (סימן רסג)), איך אמר "ועשתה אחת"? הלא עדן מסופק אם עשה. וכן היה לו לאמר "כי תחטא ולא ידע אם עשה אחת מכל מצות והביא איל". לא "ועשה" שמשמע שעשה בודאי. ולכן דעת ר' שמעון (בסוף [משנה ד']) שזה יצויר שאכל חתיכה ספק-חלב ספק-נותר, שבזה בודאי חטא ממה נפשך, רק שלא ידע במה חטא - אם בחלב, אם בנותר. וזהו שאמר זה הוא עצמו שמביא אשם תלוי שנאמר "כי תחטא ועשתה..ולא ידע" וכולי. שר' יהושע פוטרו מחטאת דכתיב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" [כמ"ש בספרא למעלה (פרשה ז מ"ו)] וחייב באשם תלוי. ובזה דבר הכתוב. ור' יהודה סבירא ליה שבזה פטור גם מאשם תלוי שנאמר "כי תחטא..ולא ידע" - רוצה לומר דהא לא אמר "ולא ידע את אשר חטא בה" רק "לא ידע" סתם שמשמע שאינו יודע כלל אם חטא. אבל בזה האופן שיודע על כל פנים שחטא, אף שאינו יודע במה שחטא,פטור מאשם תלוי. ומה שכתוב "ועשתה אחת מכל מצות..ולא ידע" מפרש ר"י [במשנה ג'] שהוא אם חלב ושומן לפניו ואינו יודע איזה מהן אכל. ומה שכתוב "ועשתה אחת" סבירא ליה לר' יהודה כיון דבעינן שאכל חתיכה משתי חתיכות כמו שצייר חלב ושומן לפניו (שבזה אקבע אסורו וספיקו אסור מדאורייתא), אם כן אף שלא נודע מה היה החתיכה אם חלב אם שומן, כל שנודע לו שאכל ספק איסור דאורייתא קרוי שפיר שחטא ועשה, כיון שחתיכה זו היתה אסורה מדאורייתא מפני ספיקו. ור' שמעון לשיטתו דסבירא ליה בכריתות (דף כג.) דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. ובהאי גוונא לשיטת הרמב"ם ספיקו מותר מדאורייתא ולא יצדק "כי תחטא ועשתה" אחר שעדיין אינו יודע אם עשה. [וממה שסיים במשנה ג' תלמוד לומר "ואם נפש כי תחטא" משמע שר"י מישב בזה מה שכתוב "ואם נפש" שכבר כתבנו (בסימן שנט) שמלת "אם" זרה כמו שכתבנו באורך. ומבאר שמלת "אם" הוא מלת הספק (כמ"ש בגדרו באורך בסימן יב). רוצה לומר, שמסופק אם תחטא ועשתה. ור"י לא יסבור - לא כרבי עקיבא שדריש מלת "אם" לחייב על ספק מעילות אשם תלוי (כמו שמשמע במ"ו דסתמא דספרא למד 'מצות' 'מצות') ולא כרבנן דצריך לרבות לאשם בכסף שקלים (שלמד לה במשנה יד' מן גזירה שוה "בערכך" "בערכך". ואין להאריך יותר].