ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו: מבואר אצלי תמיד כי דרך לשון העברי להקדים את הפעל אל השם. וכל מקום שמקדים את השם אל הפעל יורה איזה הפוך וסתירה או התקשרות פנימי בין שני המשפטים [אם לא במקום שהשם עיקר במאמר או יתר חוקים שבארתים במקומות שונים. וכמ"ש באילת השחר (פרק יב)]. וכלל זה שמור במקום שהשם שהוא נושא המאמר במשפט השני הוא גוף הפעל במשפט הקודם לו, שאז שני המשפטים מקושרים תמיד בקישור פנימי – "וימכר את בכורתו ליעקב..ויעקב נתן לעשו" הוא הקישור של החלופין; "בכל כחי עבדתי את אביכן ואביכן התל בי", "וישג לבן את יעקב ויעקב תקע אהלו", "ויבא באהל רחל..ורחל לקח את התרפים" – הנושא במשפט השני מקושר עם הפעול שבמשפט הראשון בדרך ההפוך והסתירה; שעל ידי שבא באהל רחל לקחה היא את התרפים. מה שאין כן אם היה מקדים את הפעל. למשל, "ויתקע יעקב אהלו", "ותקח רחל את התרפים" – היה מדבר דרך סיפור לבדו והיה זה ענין בפני עצמו, בלתי נתלה במשפט הקודם לו. ומזה למדו רבותינו פה שהכהן מועל. שאם היה אומר "וכפר עליו הכהן באיל האשם", בקדימת הפעל אל השם כדרך הלשון בכל מקום, לא היה למשפט הזה קישור פנימי עם המשפט הקודם, והייתי יכול לומר שמה שכתוב "ונתן אותו לכהן" אינו תנאי אל הכפרה, רק ענין בפני עצמו שישלם את ההפסד של הקדש. ויש מקום לטעות שהכהן אינו בכלל התשלומין. ובפרט בחרמי כהנים שהדין הוא שכל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש לכל דבריהם ומועלים בהם [כמ"ש בתמורה (דף לב), וערכין (דף כא) וברמב"ם (פ"ו מהל' ערכין ה"ה)]. והוה אמינא שבזה אין הכהן צריך לשלם. וכמ"ש בספרי (פר' נשא פסקא ד, הובא בב"ק (דף קט:)) לענין גזל הגר - הרי שגוזל כהן, יזכה בו. והדין נותן, אם זכה בשל אחרים - לא יזכה בשל עצמו?! היה ר' נתן אומר בלשון אחרת: אם דבר שלא זכיתי בו עד שלא בא לתוך ידי – משבא לתוך ידי אין אחר יכול הוציא מידי, דבר שזכיתי בו ובא לידי – אינו דין שלא יהא אחר זוכה ומוציא מתחת ידי. א"ל לא. אם אמרת בזה שאין לאחרים חלק בו, תאמר בזה שיש לאחרים חלק בו, דין שיוציא מתחת ידו ויתחלק לאנשי משמר. עד כאן. וסתם ספרא ר' יהודה והוא סבירא ליה בערכין (דף כח.) שגם אם החרים מטלטלים ניתנים לאנשי המשמר [ופסק כן הרמב"ם (פ"ו מהל' ערכין ה"ז)], ואם כן הוה אמינא שבזה אין הכהן צריך לשלם. אבל על ידי שאמר "והכהן יכפר", בקדימת השם אל הפעל, מבואר שנקשר אל משפט הקודם, שעל ידי שיתן להכהן, על ידי כן הכהן יכפר. מבואר שלולא זה אין לו כפרה כי הכפרה תלויה גם בנתינה וממילא גם הכהן המועל צריך לשלם. וזהו שאמר תלמוד לומר "ונתן אותו לכהן והכהן" (רוצה לומר הקדים שם "הכהן") מלמד שהכהן מועל.