והיתה לכהן כמנחה: רש"י ז"ל פירש על פי פשוטו שהשירים יהיו לכהן כמו ביתר מנחות. אך זה כבר מבואר בפר' צו "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה", ומנחה חריבה הוא מנחת חוטא. ועוד שבזה היה לו לומר "והנותרת ממנה לכהן כמנחה" כמו שאמר תמיד, לא "והיתה לכהן". על כן פירשוהו רבותינו שמה שכתוב "והיתה לכהן" פירושו אם הכהן מביא מנחה זאת תהיה לו (דומה בהלכתה) כמנחה אחרת. ונחלקו תנא קמא ור' שמעון בספרא (מובא במנחות דף עד) במה תדמה מנחת חוטא של כהן למנחה אחרת. תנא קמא פירש שתדמה לו כמנחת נדבה לענין שתהיה עבודתה כשרה בו. היינו, שכמו שיוכל להקריב בעצמו מנחת נדבה שלו (כמו שכתוב "ובא בכל אות נפשו ושרת" (דברים יח, ו) מכאן לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה (בבא קמא קט, מנחות עד)), כן יכול להקריב עשירית האיפה שלו שמביא על חטא, דיש מקום לטעות דאינו יכול להקריב חטאת של שמיעת קול שהיה מזיד (כן פירשוהו במנחות שם). ור' שמעון פירש שתדמה מנחת חוטא של כהן למנחה זו הנזכר, רוצה לומר מנחה של ישראל, לענין שירים ממנה הקומץ והשירים קרבים בפני עצמם. ואמר בספרא דהתנא קמא לא יאבה לפרש כר' שמעון (דפי' שיהיה לכהן כמנחת ישראל) דהכתיב סתם "והיתה לכהן כמנחה" דמשמע גם כמנחת כהן, ומנחת נדבה של כהן הוא כליל. ור' שמעון השיב לתנא קמא דאם הוקש למנחת נדבה של כהן הוה ליה למימר "והיתה לכהן כמנחתו" (כן גריס בגמרא מנחות שם בדברי ר' שמעון). ולהבין קוטב פלוגתתן על נכון אציע לך דברי הגמרא במנחות המופלאים וסתומים הפלא ופלא. וזה לשונו (דף עד.): תנא אבוה דר' אבין (אליבא דר' שמעון) "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר. מאי קאמר. אמר אביי הכי קאמר כל מנחת כהן לא תאכל חובתו, כליל תהיה נדבתו. אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו. (ואיפוך אנא. מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי וכולי). ורבנן האי "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה? מבעיא להו לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר (פירוש מנחת חביתין) ותחתונה בלא תאכל (פירוש מנחת כהן הדיוט) מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר כליל כליל לגזירה שוה. נאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל. מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל תקטר. ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתו. עכ"ל. ומי לא יתפלא שדברי רבא הם חדה סתומה. שאחר שדחה דברי אביי במה שפירש לא תאכל חובתו, כליל תהיה נדבתו, וצוח עליו סכינא חריפא מפסקא קראי – אמר הוא עצמו כדברי אביי בלא שינוי, רק מה שהפך סדר דבריו – כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו. והם הם דברי אביי. אולם יש בדברי רבא אלה מועצת ודעת בשנבין תחלה מאין יצא זאת לפרש לר' שמעון מה שכתוב "כליל תהיה לא תאכל" ש'כליל תהיה' תהיה מדבר במנחת נדבה ו'לא תאכל' מדבר במנחת חובה. ואין לומר דקשה ליה אחר שכתוב "כליל תהיה" פשיטא דלא תאכל ולמה צריך "לא תאכל" – זה אינו. דצריך לכתוב "לא תאכל" ליתן לא תעשה על אכילתה. שאם יכתב "כליל תהיה" לבד, הגם שנדע שלא יאכלנה, בכל זה לא יהיה חייב מלקות על לאו הבא מכלל עשה. אמנם הדברים מבוצרים על היסוד אשר הנחנו למעלה (סימן שיב ובכמה מקומות) שדרך בעל הלשון לסדר דבריו מן הקל אל החמור ויכתב תמיד הדבר הפשוט בראשונה והדבר שיש בו חידוש ורבותא יכתב באחרונה; עד שידבר תמיד בדרך לא זו אף זו, ולא בדרך זו ואין צריך לומר זו. והוא יסוד חזק גם בדרך הפשט כמו שהנחתי אותו לאבן בחן בהקדמתי לפירוש ישעיה ושמרתיו בפירוש התנ"ך בכל מקום. ולפי זה יפלא דהיה לו לאמר "וכל מנחת כהן לא תאכל כליל תהיה", והיה הלשון מסודר כהלכתו. שלא לבד שלא תאכל – כי גם כליל תהיה. מה שאין כן כפי מה שכתב "כליל תהיה לא תאכל" היא זו ואין צריך לומר זו וזה לא ימצא בתנ"ך. מזה הכריח ר' שמעון שנמצאו דינים חלוקים במנחת כהן. שמנחת נדבה שלו היא כליל. ומנחת חוטא שלו אינה כליל, רק נקמצת, ובכל זה אינה נאכלת. ובזה הולך הלשון כסדרו מלמטה למעלה – כל מנחת כהן (שהם רוב מנחותיו) כליל תהיה. ואף אם ימצא מנחה שאינה כליל (שהוא מנחת חוטא שנקמצת) בכל זה לא תאכל - הקומץ אסור באכילה. ולפי זה עיקר הכרח הדרוש בזה הוא מסדר הלשון שהקדים "כליל תהיה" אל "לא תאכל". ואביי שמע דרשת ר' שמעון שמפרש "כליל תהיה" נדבתו "ולא תאכל" חובתו אבל לא ידע שורש הדרוש מאין יצא לו לר' שמעון ולכן לא הקפיד על הסדר, ופירש תחלה "לא תאכל" חובתו "כליל תהיה" נדבתו. והוכיחו רבא על פניו - סכינא חריפא מפסקא קראי - רוצה לומר שאם היה סדר הכתוב כן, שהיה כתוב תחלה "לא תאכל" ואחר כך "כליל תהיה", לא היה ר' שמעון חותך הכתוב לשנים מבלי צורך, והיה מפרש הכל במנחה אחת – ש'לא תאכל', ויותר מזה שגם 'כליל תהיה', לא זו אף זו, ונכתב "לא תאכל" ליתן לא תעשה על אכילתו. ועיקר הדרוש יצא לו ממה שכתוב תחלה "כליל תהיה" ואחר כך "לא תאכל". וזהו שאמר אלא אמר רבא כליל תהיה נדבתו וכולי וסדר את הכתוב והדרוש כסדרו. ושואל לרבנן "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה, רוצה לומר דהא היה צריך לומר בהפך - "לא תאכל כליל תהיה". ומשיב לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר וכולי, רוצה לומר לכן נכתב "כליל תהיה" שלא כסדרו ללמוד גזירה שוה שגם העליונה שהוא מנחת חביתין שכתוב שם "כליל תקטר" ולא נכתב לא תעשה על אכילתה, היא גם כן בלא תעשה. ושיעור הכתוב כל מנחת כהן (אשר) כליל תהיה לא תאכל (שידוע שמלת "אשר" נעלם לרוב בכח המאמר וחסר מהכתוב) שכולל גם מנחת חביתין אשר כליל תהיה (כמ"ש כליל תקטר) שגם היא לא תאכל. ומצד כוונה זאת הוכרח להקדים "כליל תהיה" אחר ש"כליל תהיה" מחובר אל "מנחת כהן" על ידי מלת "אשר" הנעלם בכח המאמר [וכמו שבארנו כבר למעלה (סימן סג) שמלת "אשר" והשם המצורף עמו צריך לכתב סמוך אל השם שהוא מצורף אליו. עיי"ש] ובזה יובנו דברי הספרא. שר' שמעון ורבנן אזלי לשטתם. ר' שמעון שדריש מן "כל מנחת כהן" וכולי לא תאכל שמנחת חובתו רק אינה נאכלת ואינה כליל. ופירש פה "והיתה לכהן כמנחה" שמנחת חוטא של כהן דומה כמנחה לענין קמיצה. [ובירושלמי סוטה (פ"ג ה"ו) גרס בדברי ר' שמעון אי מה מנחת ישראל נאכלת אף זו נאכלת. תלמוד לומר "וכל מנחת כהן כליל וכולי". והוא נכון כפי דברנו. ובגמרא יש גירסא אחרת, עיי"ש.] ותנא קמא שלא סבירא ליה ההבדל בפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה", אם כן לדעתו אם נפרש כר' שמעון נאמר בהכרח שמנחת חוטא של כהן נאכלת. ואיך אמר "כמנחה" סתם, הלא יש לפרש כמנחת כהן והיה לו לומר "כמנחת ישראל". מה שאין כן לר' שמעון אי אפשר לפרש כמנחת כהן דהא מבואר לדידיה בקרא דמנחת כהן כליל תהיה נדבתו, לא תאכל חובתו - שיש הבדל בין מנחת חוטא של כהן למנחת נדבתו.