שתי תורים או שני בני יונה: זה מבואר ששם שבא בלשון רבים אין מן הצורך להוסיף בו מספר 'שנים' או 'שתים'. כי מן הסתם נדע שאין לשון רבים פחות משנים; אם לא במקום שיש לטעות שהם שלשה או יותר. ובמקום שצריך להודיע שהוא רק שנים לא יותר כמו בדברים הבאים דרך ספור – "ויקח לו למך שתי נשים", "ויעש אלהים את שני המאורו", "וליוסף יולד שני בנים" – שאם יאמר "ויקח למך נשים" לא נדע שהיו רק שנים. אבל בהציווי אין צורך לפרט מספר שנים כי מן הסתם נתפוס המיעוט דמיעוט רבים שנים. ולכן אמר הכתוב השם בלשון רבים סתם ברוב המקומות כמו "וערכו עצים" - שני גזירי עצים (ויקרא נדבה פרק ה יא), "חלצו את האבנים" אין פחות משני אבנים בספרא מצורע (פרשה ו מ"ד), "קדש הלולים" - שתי ברכות (קדושים פרשה ג ט), "משכבי אשה" - שני משכבות (פרק י יא), "נפשות מת" - משני מתים (אמור פרשה ב ד), "ערבי נחל" שתים (פרק טז ו), "במספר שנים" שתי שנים (בהר פרשה ג י), "ימים תהיה גאולתו" שתי שנים (פרשה ד ב), "בתי החצרים" שנים (פרק ו א), "על פי השנים הנותרות" שתי שנים (בחקתי פרק י ז). וכן במכלתא וספרי וש"ס במקומות לא חקר. ולכן במקום שבא מספר 'שְנֵי' אל שם הרבים יש בו דרוש תמיד והראו בחכמתם שהיה מקום לטעות. כמו שאמרו: בספרא תזריע (פרק ד ב) דגבי יולדת שנים ולא שלישי שיכול והלא דין הוא. ובפר' מצורע (פרשה ד ז) "שתי תורים" (דגבי מצורע) שתים ולא ארבעה שיכול והלא דין הוא ובפר' אמור (פרק יג ח) "שני כבשים" להוציא שבעה ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן קסט) על שתי כליות ובפר' אחרי מות (סימן נב) על "וסמך שתי ידיו". ובכמה מקומות. ועוד לקמן בפרשת אחרי (סימן יז) הבאתי עוד דרושים רבים מענין הזה. ועיין מה שכתבנו שם. וכן דרש פה מספר 'שתי' ללמד שצריך דוקא שנים. דהוה טעינין שמה שכתוב "תורים" בלשון רבים הוא רק לכתחלה אבל אם אין ידו משגת לקנות שתי פרידות אלא פרידה אחת הוה אמינא אי בעי יביא פרידה אחת ומתכפר לו. דאחר שעשיר שלו מביא רק אחד – כן העני מתכפר באחד (כמו שהוא במצורע שבעשירות מביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ובעניות מביא תחתיהם פרידה אחת לעולה ואחת לחטאת; אחד תחת אחד). לכן דייק "שתי תורים" שזה כאילו נכתב "שתי" בכפל (כי גם הלשון רבים מורה שתים) ומורה שמעכב גם בדיעבד.