ואם לא תגיע ידו די שה: מלת "די" מורה תמיד הסיפוק כדי מדתו כל הצורך – "והמלאכה היתה דים", "אכל דיך", וכדומה. ואמר בספרא (בהר פרק ה מ"ב ומ"ה) על "כדי גאולתו" ועל "די השיב לו" ולא חצים. ובספרי תצא (פסקא קטז) "די מחסורו אשר יחסר לו" – אין אתה מצווה להעשירו. כי "די" מורה כמדת הצורך, לא פחות ולא יותר. וכן דריש בספרא תזריע (פרק ד מ"א) על מה שכתוב ביולדת "ואם לא תמצא ידה די שה" יש לה שה ואין לה צרכיו מנין? ת"ל "די שה". ופירוש "צרכיו": שאין לו לקנות נסכיו. אמנם זה נכון בכבש יולדת שצריך נסכים אבל חטאת זה הלא אין טעון נסכים, ומהו "אין לו צרכיו"? ונראה שאין פירוש "צרכיו" פה צרכי השה, רק פירושו צרכי האדם המביא. והוא על פי ההבדל שהבדלתי למעלה (סימן שכה) בין מה שכתוב פה "אם לא תגיע ידו" ובין מה שכתוב במקום אחר "לא תשיג ידו" "לא תמצא ידה". כי 'לא תגיע ידו' מציין קוצר יד האדם עצמו ועניו, לא שאינו משיג השה; כי אף שהשיג שה, ידו אינה מגעת למדרגה זו. ואם היה אומר "אם לא תגיע ידו שה" יהיה פירושו אין מעות לקחתו. אבל כשאומר "די שה" היינו שאין ידו מגעת בדי עושר כפי הראוי שיביא שה, ומציין עוני האיש עצמו שאין לו צרכיו - רוצה לומר, צרכי ביתו בהשפעה עד שיביא שה. כי צריך המעות והשה לצורך פרנסתו. מה שאין כן גבי יולדת שכתוב "אם לא תמצא ידה די שה" ש'מציאת יד' מציין השגת הפעול עצמו, לא כח הפעול והגעתו. ובזה מה שכתב שם "די שה" הוסיף שאף שמוצא ליקח שה אבל בלא די ספוקו, רצונו לומר, שאין לו לקנות נסכיו. ועל כן לא הביא הרמב"ם דין זה שאם אין לו נסכים רק גבי יולדת לבד (פ"י מהל' שגגות).