וכפר עליו הכהן מחטאתו: וכן בחטאת העוף אמר (ויקרא ה, י) "וכפר עליו..מחטאתו". אבל במנחה שמביא בדלי דלות אמר (שם, יג) "וכפר עליו הכהן על חטאתו". ודריש בספרא (מובא בכריתות דף כז) מנין אתה אומר מביאין מהקדש כשבה וכולי כי באמת בא הדבר פה שלא כמשפט. כי מצאנו שבעל הלשון יזכיר לפעמים את הנושא שבסבתו באה הכפרה בשימוש המ"ם – "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל" (ויקרא טז טז), "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם" (שם שם לח). ולפעמים יזכירנו בשימוש מלת על – "וכפר עליו הכהן על שגגתו" (לקמן פסוק יח), "וכפר עליו על אחת אשר יעשה" (שם, כו). ועם הדיוק יש הבדל ביניהם. שבהכפרה שאחריו מלת "על" יכוין שמכפר החטא עצמו ומסלק אותו. והכפרה שאחריו מ"ם יכוין שמכפר על החוטא ויסלק את החטא מן החוטא [או להראב"ע שכפרה מענין כופר ופדיון, יפדה את החוטא מן החטא], לא שמסלק את החטא עצמו. ולכן במקום שבאה הכפרה שלא על חטא - ידבר בשימוש המ"ם: "וכפר עליו לפני ה' מזובו" (ויקרא טו טו), "וכפר עליה הכהן מזוב טומאתה" (שם ל) – כי הזוב אין לו מציאות לכפר עליו בפני עצמו, רק לסלק היחוס שבין טומאת הזוב והאדם. וכן "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל", ולמד בספרא (אחרי מות פרק ד מ"ב) שאינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו כמו שאמר שם ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע. ורצונו לומר ולכן אמר בשימוש המ"ם, שמסלק היחוס בין הטומאה והקדש. ובזה יש לתת טעם על מה בשעיר נשיא אמר (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו מחטאתו", ובכשבת יחיד אמר (שם לה) "וכפר על חטאתו" – שבכל אחד תפס דבר חידוש. שבשעיר נשיא יש לטעות שהשעיר משוער לכפר החטא עצמו אבל לא בערך החוטא שהוא מלך וכמוהו כאין בערכו. לכן יאמר שמכפר גם מחטאתו, שהוא יחוס החוטא אל החטא. ובחטאת יחיד הייתי טועה שהכשבה מספקת בערך החוטא, לא בערך החטא עצמו שגדול מנשוא - קא משמע לן שמועיל גם לכפר החטא עצמו. ועל פי הנחה זו יפלא שפה בא הדבר בהפך. כי בחטאת שעירה היה ראוי שיאמר "על חטאתו" כי חטאת זה מספיק להעביר החטא מעצמו, מבלי השקף על מהות החוטא; כי זה מועיל תמיד לכל חוטא, גם עשיר. אבל בעשירית האיפה ראוי שיאמר "מחטאתו" כי זה אינו מועיל בערך החטא מצד עצמו רק בהשקף על החוטא שהוא עני. ומזה הוציאו חז"ל בחכמתם שבכוונה הפך את הלשון למען נלמד ממנו ענין הלכיי. שאם העני יכול להביא מחטאת כשבה ושעירה תורים ובני יונה. ושיעור הכתוב, שהגם שחטאת כשבה ושעירה מועיל 'על חטאתו' (רוצה לומר על חטאת עצמו), מכל מקום לפעמים יכפר עליו הכהן 'מחטאתו' (רוצה לומר שלא יכפר בערך החטא, רק בערך החוטא). וזה יצויר אם העני אחר כך ולוקח מן הכשבה שהכין תורים ובני יונה ויתר המעות שלו, ואז הלא לא כפר על החטא מצד עצמו -דהא מצד עצם החטא כבר הפריש כשבה או שעירה- רק כפר עליו מחטאתו, ר"ל להעביר החטא מהחוטא שאין ידו משגת. וכן אמר שנית בחטאת העוף "מחטאתו" שגם בו יצויר שלוקח בעד המעות שהכין לתורים ובני יונה עשירית האיפה ומכפר גם כן רק לפי ערך החוטא. אולם בעשירית האיפה אמר "וכפר..על חטאתו" - מלמד שהגם שקרבן זה אינו מספיק רק בהשקף על החוטא שהוא 'מחטאתו', לפעמים יכפר 'על חטאתו' והוא אם העשיר שמביא ממנו עוף וגם כשבה שמועיל לפי ערך החטא עצמו. וההבדל שהבדיל בספרא ובכריתות שם בין כשבה ובין עוף, שאין לעוף פדיון כמו שלמד לקמן משנה ח' ובסדר בחקתי (בחקתי פרשה ד מ"ה), מרומז גם כן בכתובים. שתחלה אמר "ואם לא תגיע ידו די שה", ובעוף אמר "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים" - כי יש הבדל בין השגה והגעה. ש'השגה' היא פעולה הנעשית בעצם הפעול ונקשר עם מלת "את" – "וישג לבן את יעקב", "וישיגו אותם חונים על הים". אבל ה'הגעה' היא בעצם הפועל שהוא מגיע אל הדבר, ולא בעצם הפעול, כי נקשר עם מלת "אל" בכל מקום – "ומה הגיע אליהם" (אסתר ט׳:כ״ו), "אליו לא יגיעו" (תהלות, לב). ולכן הזכיר בכל מקום העדר המציאה בלשון 'השגה' – "אם לא תשיג ידו" – שרצונו לומר שידו אינה משגת את הדבר המבוקש מסבת עניו, שאינו יכול לקחתו. לבד פה שינה לכתוב "אם לא תגיע ידו די שה". כי מדבר באופן שבערך הדבר עצמו כבר השיג את הדבר, כי כבר קנה כשבה או שעירה, רק שבערך האיש המשיג אין ידו מגיע אל הדבר אשר השיג כי העני וצריך למכרו. וקמ"ל שיכול למכרו הגם שכבר השיגה ידו אחר שאין ידו מגעת. מה שאין כן גבי תורים תפס "אם לא תשיג ידו", שאם כבר השיג אותם יביאם בהכרח אחר שאין לעוף פדיון, רק שעוד לא השיג ולא קנה. וכן במצורע שלא כיון ללמד הדין הזה (שאם העני יכול למכור) תפס לשון הפשוט – "אם לא תשיג ידו". והנה ביולדת תפס הלשון "ואם לא תמצא ידה די שה" – כי האשה בעלה מביא בעבורה, אם עשיר קרבן עשיר ואם עני קרבן עני (כמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' שגגות ה"ו)) ובזה (שאין ידה 'משגת' ולא 'מגעת', כי אין לה כלום), כל שמוצאת דרך מציאה - שבעלה עשיר - מחויבת בקרבן עשיר.