מן הצאן כשבה או שעירת עזים: מה שכתב "מן הצאן" מיותר, דמי לא ידע שכשבה ושעירה הם ממין הצאן. ועוד נמצא יתור זה ג' פעמים: (א) באשם מעילות (ויקרא ה, טו), (ב) באשם תלוי (שם ה, יח), (ג) באשם גזילות (שם ה, כה) דבכולהו אמר "איל תמים מן הצאן" שגם כן "מן הצאן" מיותר. דהא האיל הוא מן הצאן. ותמיד הוא מזכיר כשב ושעיר ואיל סתם. ומה רצה במה שכתב "מן הצאן"? אמרו חז"ל מפני שהשמות 'איל' 'כבש' 'שעיר' נקראים על שם גידולו וענינו, והם שמות התואר כמו שבארנו באילת השחר (פרק לג). ויש לפרש דאם יש בו חסרונות בעניניו - לא יתאר בשמות אלה, ופסול. לכן נכתב ד' פעמים 'צאן' שהוא שם המין, לא שם התואר. ומרבה (א) חרשת, (ב) שוטה, (ג) ננסית – שהם מן המומים הפוסלים באדם ולא בבהמה [כמו שמביא הרמב"ם (פ"ח מהל' ביאת המקדש ה"יד והלכה טז)], (ד) יתר מומים הפוסלים באדם ולא בבהמה שחשיב הרמב"ם. [ועל זה אמר ’צאן' לרבות כל צאן משמע, ר"ל אף שיש בו מהמומים הפוסלים]. וכבר בארנו במכלתא דנדבה (סימן יז) שיש הבדל בין אם כתוב שם המין סתם ובין אם כתוב בה' הידיעה עם מלת "מן", שבא למעט תמיד כמו שאמרו "מן הבהמה" – להוציא הרובע וכולי. ודרש מה שכתוב "מן הצאן" להוציא הפלגס (בחדש י"ג אינו לא כבש ולא איל). ואם היה כתוב "צאן" הייתי אומר שכולל כולם כמו שאמר לרבות כל משמע, ולכן הוכרח לכתוב בכל אחת "מן הצאן" – ולא כולם.