והביא את אשמו: מה שקראו בשם "אשם" הוא שלא כדת, דהא חטאת הוא. וכן קראו בכל הפרשה בשם "חטאת". רק שני פעמים הזכיר שם "אשם". וכן בפסוק ז' "והביא את אשמו אשר חטא". ולמדו רבותינו שקראו כן למען נלמד שדינו כאשם לענין שיהיה מותרו נדבה, שלמד כן באשם לקמן (פרק כא מ"ה) מן "אשם אשם לה' ". והגם שבספרא שם למד כן גם לחטאת ויתר קרבנות – נראה שפה יש מקום לטעות כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' פסולי המוקדשין ה"ט) מותר קיצי זבות וקיני יולדות חטאת ואשמות מותריהם לנדבה ויקרבו עולות. במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה בחטאת קבועה אבל מי שהוא חייב בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות לחטאת בהמה והעני – מביא תחתיהם עוף ויחללם על העוף. וכן אם הפריש דמי עוף והעני – מביא תחתיהם עשירית האיפה ויחלל המעות עליו ויהנה בהם. ויצא לו זה מן הדרוש שנביא (בסימן שכה). ועתה נוכל לטעות שהוא הדין אם נתותר מן המעות יכול להנות בהם. לכן למד פה שדוקא אם העני, אבל אם נתותר מן המעות – מותרו נדבה. [והכסף משנה ציין שם דמתניתין דשקלים ודכריתות קשי אהדדי. תירץ רבינו דמתניתין דשקלים בקבועה ודסוף כריתות בעולה ויורד. ולמה שכתבנו יש חילוק בעולה ויורד עצמו. ולזה כיון הספרא] ולכן כתב זה בקרבן בהמה וכפלו בחטאת עוף. ולזה כפל דבריו במשנה ג ובמשנה ד', (א) על מ"ש "אשמו..על חטאתו" בחטאת בהמה, (ב) על מה שכתב "אשמו אשר חטא" בחטאת העוף. ויותר נכון להגיה במשנה ד' "אשמו אשר חטא".