והתודה אשר חטא עליה: מסדר הכתובים משמע שתחלה יתודה ואחר כך יביא אשמו. ואין כן דעת רבותינו. שלדעתם היה וידוי זו בעת הסמיכה כמו בכל הקרבנות שבעת הסמיכה היה מתודה [כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"יד)]. וזהו שאמרו תחלה "והיה" - מיד מה יעשה? "והביא" - רוצה לומר, שהתכיפות שמרמז עליו במלת "והיה" (כנ"ל סימן שיח) קאי על "והביא" שהוא קודם להוידוי. ויש לזה הכרח ממה שכתוב "אשר חטא עליה". שכבר בארנו למעלה (סימן קצד) שפעל 'חטא' אם מרמז העצם שבו חטא יבא אחריו שימוש הב' – "אשר חטא בה", "לחטא בהנה" – ולא יצדק עמו שימוש מלת "על", רק אם בא לרמז הסבה של החטא כמו "ונודעה החטאת עשר חטאו עליה" שפירושו בסבתה (כמו שבארנו שם סימן רמז). ולפי זה מה שכתב פה "אשר חטא עליה" הוא זר לפי חוקי הלשון. ומזה השכילו חכמינו שמלת "עליה" אינו מלת היחוס של פעל 'חטא', רק של פעל 'והתודה'. ובאורו והתודה עליה אשר חטא. וזה כמ"ש (ויקרא טז, כא) "וסמך אהרן...על ראש השעיר החי והתודה עליו" שפירושו שמתודה על השעיר שסמך עליו. וכן פה – יתודה על החטאת החי את אשר חטא. וזהו שאמר בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה". ומנין שוידויו על החי? נאמר כאן וידוי...מנין שהוא טעון סמיכה וכולי. [וכבר למד למעלה (פרק יא מ"ג) חטאת מטמא מקדש לסמיכה מן "וסמך ידו על ראש החטאת". והיא כמ"ש בירושלמי (פרק היה קורא ופרק המוצא תפילין) ולא כן כתיב מימים ימימה אלא כיי דמר ר"י כל מלתא דלא מחוורא מסמכין ליה מן אתרין סגין]. אולם, לפי זה יפלא שהכתוב מסורס. כי היה ראוי לאמר "והתודה עליה אשר חטא". אך זה נכון במה שאמרו בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה" ומובא בכריתות (דף ?) ביתר ביאור: "והתודה" – מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי- פטור. וכולי ביארו שמאמר "והתודה" שייך אל התנאי "והיה כי יאשם..והתודה", רוצה לומר אם יתודה אז יביא אשמו, ורצונו לומר שיהיה מוכן להתודות בעת הסמיכה, שזה לא יצויר אם מכחיש ואומר "לא חטאתי". ולכן, הגם שפעל הוידוי מאוחר להבאת האשם, הוא קודם אליו בבחינת התנאי. ולכן בבחינת התנאי הקדים "והתודה", רוצה לומר, שלא יכחיש חטאו. ובבחינת הפעולה מוסיף שיתודה 'עליו', ר"ל על החי. ומה שאמר "והביא" – אף לאחר יום הכפורים התבאר למעלה (סימן רט).