Malbim on Leviticus, Vayikra 31

[הערה: מדוע לא נאמר שמרצה על חייבי מיתות ומלקות שוגגין שאין להם עונש כמו שהקשה הרמב"ן ומפרשים? ואיך מוכיח ר' שמעון אף על פי שלא סמך מרצה? הלא יש לומר בהפך – "וסמך" ואז "ונרצה לו לזבחו", ואם לא סמך – אין מרצה.]
ונרצה לו: כבר בארנו (בסימן כו) כל פעל "רצה" יבוא על שני פנים: (א) מענין רצוי ופיוס כמו "כי נרצה עונה", והוא הפך האף והקצף כמו "כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך", "כי רגע באפו חיים ברצונו", (ב) מה שנרדף עם "חפץ" שרוצה ובוחר באיזה דבר הנאות אליו. ודעת הת"ק שפעל "ונרצה" מוסב על ה' שנזכר בכתוב הקודם, וזהו שאמר מלמד שהמקום מרצה לו. ולפי זה אי אפשר לפרשו מענין חפץ כי לא מצאנו פעל "רצה" שמורה על החפץ בבנין נפעל על הרוצה, רק על דבר הרצוי; כי הנפעל מורה שינוי וקבלת פעולה והרצון היא דבר בחיריי (כנ"ל בסימן כו) ולא ישתנה מצד הרוצה רק מצד הרצוי, רצוני – שהדבר הטוב הוא נרצה בהכרח לכל בעל רצון בחיריי אשר לא ימצא בו סבה לאנס את רצונו והרשע אשר לא ירצה בדבר הטוב אין זה מצד רצונו, רק מצד שאין לו רצון, שהתאוה גוברת על רצונו. לפי זה הרצון ובלתי הרצון תלוי בהדבר הרצוי, לא בהאיש הרוצה (מה שיהיה ההפך בחפץ, שהוא תלוי בתכונת נפש החופץ, לא בהדבר עצמו כי הוא תכונה נפשיית בלבד ויש דבר שהאחד חפץ בו ולא האחר לפי שינוי תכונת נפשותיהם. ומטעם זה לא נמצא פעל "חפץ" באחד מן הבנינים הנפעלים). ולפי זה אחר שפה כתיב "ונרצה" – בנפעל, על כרחך הוא מענין ריצוי ופיוס, שהשם יתפייס מקצפו על החוטא. וזה שאמר מלמד שהמקום מרצה לו, רצונו לומר שמרצה חטאיו. ועל זה שואל – ועל מה המקום רוצה לו?, רצונו לומר שאי אפשר לומר שמתפייס על מה שחטא בשוגג בעבירות שאין חייבים עליהם חטאת כגון חייבי מיתות ומלקיות (כמו שהקשו המפרשים פה ונדחקו) שעל זה אין צריך פיוס אחר שהיה שוגג ולא קצף ה' עליו, והקרבן לא בא לסלק קצף ה' רק לטהר את החוטא מן הכתם והרושם שפעל החטא בו. ובהכרח שהפיוס והריצוי הזה הוא על מזיד. ושואל איזה מזיד? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתת בית דין וכולי ענשן אמור, ולא יתרצה בקרבן. ומשיב שמרצה על מצות עשה ומצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ודעת ר' שמעון שפעל "ונרצה" פה מוסב על הזבח. והגם שפסוק זה מדבר על העולה בלשון נקבה והיה לו לומר "ונרצת", סבירא ליה שמוסב על הזבח שנזכר בכתוב הקודם בלשון זכר ("יקרבנו" "יקריב אותו"), וזה שאמר "ונרצה לו" – לזבחו. [כך גירסתנו בילקוט, ויותר נכון להגיה "ונרצה לו" – זבחו] ר"ל נפעל "נרצה" מוסב על הזבח שהוא לשון זכר, שהזבח יתקבל ברצון כמו שכן רגיל לומר אצל קרבנות – "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב), "לא ירצו לכם" (שם). ויש הבדל בין אם בא שם או פעל הרצון סתם ובין אם בא אחריו מלת "לו" "לכם"; כי שיתקבל הקרבן ברצון יש בו שני ענינים: (א) שיתקבל הקרבן עצמו; ובשאינו לרצון הוא פסול מלהקריב, ואז נאמר סתם – "ביום השלישי לא ירצה" (ויקרא ו, יח), "פגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז). (ב) שיהיה לרצון אל הזובח; כי מצאנו הרבה פעמים שהקרבן כשר והוא לרצון ומכל מקום לא עלה לבעלים לשם חובה כמו שחשב בריש זבחים, ואז אינו לרצון להם אל הבעלים, הגם שהוא לרצון מצד עצמו, ואז נקשר עם מלת "לכם". וכמו שנבאר עוד בסימן שאחרי זה. ולפי זה ממה שכתוב "ונרצה לו" מבואר שמדבר בבחינת המקריב, לא בבחינת הזבח עצמו, שעל ידי הסמיכה יהיה הקרבן מרוצה לצורך המקריב; מה שאין כן בבחינת הזבח לא יגרע כחו אם לא סמכו עליו. וזה מה שאמרו אף על פי שלא סמך הזבח מרצה, כי אם היה הסמיכה תנאי אל שיתרצה הזבח עצמו, לא יצדק מלת "לו" [ובזה נוכל לקיים גם כפי גירסת הספרא שבידינו ונרצה לו – ולא לזבחו, אף על פי שלא סמך הזבח מרצה, רוצה לומר מלת "לו" מורה שמדבר מן המקריב, לא לזבחו, שהזבח אין צריך אל הסמיכה. ולגירסא שתקנתי על פי הילקוט דריש תחלה מלת "ונרצה" שפירושו זבחו, ואחר כך פירש מלת "לו" שמורה שאף על פי שלא סמך הזבח מרצה] ולמאי שלמד בספרא לקמן (ויקרא נדבה פרק ו משנה ו) שאף שלא סמך כשר מ"עולה היא", היא כדעת הת"ק. וכן רב אשי בזבחים (דף ד) ורבה ורב חסדא פסחים (דף סב) שלמדו ממלת "לו" שינוי בעלים אתיא כת"ק.