או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה..לכל טומאתו: ממה שכתב תחלה דרך כלל "בכל דבר טמא", ואחר כך פרט הפרטים, ואחר כך חזר וכלל "לכל טומאתו" – סבירא להו להזקנים הראשונים [במשנה א] דדרשינן כל התורה בכלל ופרט וכלל ולא מרבינן אלא כעין הפרט; שכל הפרטים שחשב, כולם הם אבות הטומאה. לא אם נגע במגע טומאות (רוצה לומר בדבר שנגע באב הטומאה שאינו אלא ראשון לטומאה), שהנוגע בראשון אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. ורבי עקיבא ששמש את נחום איש גם זו דורש כל התורה בריבה ומיעט וריבוי (כמ"ש בתוספתא דשבועות ובגמרא (דף כ.)) וריבה הכל, אף מה דלא דמי לפרטא, והמיעוט אינו ממעט רק דבר אחד דלא דמי לפרטא כלל. ולכן אמר [במשנה ב] שהמיעוט אינו ממעט רק אם נגע באוכלין ובמשקין ובכלי חרס שהם אינם נעשים אב לעולם (וכמו שבאר הטעם ברש"י עירובין (דף קד:)), אבל אם נגע בכלים ואדם שהם ראשון לטומאה – לא מתמעטי מן המיעוט כיון שיכולים להיות אב הטומאה על ידי מדרס הזב ומגע המת. ולמעט אוכלים ומשקים וכלי חרס כתב קרא בנבלת בהמה טמאה ובא להקיש – דרק דומיא דבהמה טמאה שהם נעשים אב הטומאה, לא אוכלים ומשקים וכלי חרס שאין נעשים אב הטומאה. [רצונו לומר, דבהמה טמאה מיותר, וכמ"ש בחולין (דף עא.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה, ורבי עקיבא לא סבירא ליה דרשא דרבי שם שבא ללמד שמדבר בטומאת קדש, דכבר למדה (לקמן משנה י) מבנין אב. ורבי לשיטתו דדריש כללא ופרטי ובא להקיש דומיא דבהמה שהיא אב הטומאה] [ביאור משנה ג] והנה פה יש שלשה ריבויים. (א) שאם היה אומר "אשר תגע בטמא" כולל כל טמא שיהיה. (ב) ובמה שהוסיף "בכל טמא" שמלת "כל" מציין הכללות - הרי ריבה כללות יותר. (ג) ובמה שהוסיף "בכל דבר טמא", שמלת "דבר" הבא במשפט-מחייב מורה הכללות כמו שבארתי זה למעלה (סימן ?) - מרבה כללות יותר. ובאר זה לשיטת רבי עקיבא מפני שאחר שכתוב בהמה טמאה ללמד ממנה בהיקש – רק הדומה לבהמה טמאה – בזה נוכל לטעות שצריך שידמה לבהמה טמאה בכל הצדדים: (א) נאמר כמו שבהמה טמאה חלוק מגעה ממשאה (כמ"ש "כל הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו" (ויקרא יא, כד)) ומשאה אב הטומאה (ר"ל לא כשרץ שגם כן חלוק מגעו ממשאו לקולא (שאינו מטמא במשא רק במגע), אלא להחמיר - שהנושא את הנבלה טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שהוא לבוש או נוגע בהם בשעת משאו) ובזה נרבה רק רוב מי חטאת [רוצה לומר מי חטאת שיש בהם כדי הזיה, דתנן בהם (משנה כלים פ"א מ"א) שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע] והמרכב [דכתיב ביה (ויקרא טו, ט) "וכל המרכב..וכל הנוגע יטמא עד הערב והנושא..יכבס בגדיו"]. ובזה, מריבוי האחד מרבינן אף המשכב והמושב ששוה מגעם למשאם לחומרא, שגם מגעו מטמא בגדים; וכן אף מעוט מי חטאת (ר"ל מי חטאת שאין בהם כדי הזיה) שאין מטמא במשא כמו שלמדו זאת בנדה (דף ט.). וקמ"ל דגם בזה מביא עולה ויורד. (ב) ומריבוי השני הנמצא במלות "בכל דבר טמא" מרבינן השורף הפרה והפרים (והוא הדין שעירים הנשרפים) והמשלח את השעיר – שהם אין מטמאים לא במגע ולא במשא, ר"ל שאין טומאה אלא למתעסק בשריפתן או בשלוח מגזירת הכתוב, אבל הם עצמם אין מטמאים כמו שאמרו (משנה פרה פ"ח מ"ג) פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמם אין מטמאים בגדים [ובתוספתא (פ"ק דשבועות) אומר עוד טעם מפני שטומאתן מפני קדושתן]. (ג) ומריבוי השלישי הנמצא במלות "בכל דבר טמא" מרבה הסככות והפרעות והקירוי. והוא כפי שכתב הרמב"ם (פ"יג מהל' טומאת מת ה"ב) ובפירוש המשנה אהלות (פרק ח מ"ב) בפירוש "סככות ופרעות" דהסככות הם הענפים היוצאים מן האילן והפרעות הם האבנים היוצאים מן הגדר, אם הם חזקים ובריאים לקבל מעזיבה בינונית – מביאין וחוצצין מן התורה; ואם אינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית אלא הם נופלים – הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצים. [כי לפרש"י ותוס' (דף נז.) (דף נד:) שהם ספק טומאה או טומאה דרבנן, אי אפשר שירבה אותם מן התורה לחייב על ביאת מקדש]. וסבירא ליה לר' יהודה שאף ביכולים לקבל מעזיבה בינונית – אין הנזיר מגלח, כמ"ש בירושלמי (פ"ז ה"ג) אמר ר' יוחנן סככות ופרעות תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח. ואף שבגמרא שלנו (דף סח.) אומר דסככות ופרעות שאין הנזיר מגלח הוא כאהל דרבנן – יש לומר דלר' יהודה לא משכחת סככות ופרעות דרבנן, דהא אית ליה "רואין" כמו שאמרו בעירובין (דף יג:) אמר ר' יהודה היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו הוא של מתכת, ולדידיה אף שאין יכולים לקבל מעזיבה בינונית הם מן התורה. וכן מדעת הרמב"ם (פ"ז מהל' נזירות ה"ו) משמע שבכל סככות ופרעות אין הנזיר מגלח. ומרבה לה שחייב על ביאת המקדש. ולית ליה לר' יהודה האי כללא דפרק כ"ג (דף נו.) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב על ביאת מקדש. ורבי עקיבא דאיירי בברייתא עד השתא יסבר האי כללא דכל טומאה דאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב עליו על ביאת מקדש. ועיין תוס' ברכות (דף יט.) ד"ה מדלגין. ומפרש בתוספתא (פ"ק דשבועות) דרבי עקיבא סבירא ליה שמלת "דבר" בא לרבות את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, על פי מה שבארתי במקום אחר שדרך חז"ל לדרוש מלת "דבר" מענין דיבור.