אם לא יגיד ונשא עונו: היה ראוי לאמר "ושמע קול אלה ...וכחש", שזה הלשון העצמי אל המעלים דבר ששואלים ממנו. וכמו שכתב בפקדון "וכחש בעמיתו..או מצא אבידה..וכחש בה ונשבע על שקר". ואמרו חז"ל מפני שהמכחיש יצויר גם לחברו בפני עצמו, אף שלא בפני בית דין, כמו "וגם גנבו וגם כחשו" (יהושע ז׳:י״א), "בני נכר יכחשו לי" (תהלות, יח). אבל הבלתי מגיד הוא במקום שהגדתו מכרעת ושמבקשים לדעתו, שזה אחד ההבדלים בין מגיד ובין יתר לשונות כמו מספר, מדבר, אומר. שספורי דברים בעלמא הבלתי נוגעים להאיש השומע יתפוס לשון "סיפור"; "והדובר דברים" בלתי חדשים מצד עצמם או "האומר" דרך ציוי או דבר בלתי מתחייב ממנו דבר חדש יתפוס "אמירה". ואם כן המכחיש להתובע נקרא "מכחיש" ו"בלתי אומר" או "מעלים". וכן אם מעלים הדבר מאחרים שאינם בית דין הוא "בלתי מספר", לא "בלתי מגיד"; כי גדר ההגדה שיגיד אל הנוגע בדבר ומודיע לו דבר נעלם שצריך לדעתו. וזה רק בבית דין שנוגע להם לדעת העדות לדין על פיו. מזה הוציאו הדינים המוזכרים בספרא ובמשנה דשבועות (דף לא:): (א) שאם הודו בבית דין אף שכפרו חוץ לבית דין – פטורים; כי חוץ לבית דין קרוי "מכחיש" ו"בלתי אומר", לא "בלתי מגיד". (ב) שאף שהודו בחוץ, אם כפרו בפנים- חייבים. (ג) שאם השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין וכפרו בבית דין – חייב על כל אחת ואחת. וזה למד בגמרא (דף לב.) ממה שכתוב "לאחת מאלה" שחייב על כל כפירה (עיין לקמן סימן שטז). וזה יצויר בהשביען בחוץ - שעל כל שבועה היה ראוי להגיד בבית דין. אבל אם השביען ה' פעמים בבית דין וכפרו – אינן חייבים אלא אחת כמו שבאר ר' שמעון הטעם מפני שכשכפר בתחלה לא יכול אחר כך להגיד ולא קרוי על יתר הכפירות "אם לא יגיד" אחר שהגדתו אין מועלת עוד. עוד אמר [במשנה ז] שאם כפרו שניהם כאחת (היינו תוך כדי דיבור) – שניהם חייבים; שהראשון היה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור וממילא היו שניהם ראוים להגיד. אבל אם כפרו זה אחר זה – השני פטור, שאחר שכפר הראשון - לא היתה הגדתו מועיל. וכן אם כפר אחד והודה אחד – הכופר חייב. ובגמרא (דף לב:) מקשה: השתא בזה אחר זה דתרוויהו כפרי אמרת הראשון חייב, כל שכן בהודה אחד! ומשני: לא צריכא שכפרו שניהם כאחד וחזר אחד מהם והודה בתוך כדי דיבור של חברו. וקמ"ל דמודה פטור משום דאפילו בכפירה והודאה - תוך כדי דיבור כדיבור דמי. ועל מה שאמר היו שני כתי עדים פריך בגמרא ראשונה אמאי חייב? הא שניה קיימת קמן וכפירת דברים בעלמא הוא, שלא הפסידוהו הראשונים כלום. ומשני: כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן; וקמ"ל שאף שנשותיהם גוססות, מהו דתימא כיון דרוב גוססין למיתה הוה כפירת הראשונים כפירת דברים בעלמא – קמ"ל דהא השתא עדיין לא שכיבי ואין כאן עדים אלא הם, הלכך חייבים הראשונים על כפירתם.