ושמעה קול אלה והוא עד וכולי: הכתוב סתם דבריו ולא באר על איזה ענין השביעהו והזמנהו לעדות. שיצויר ישביעהו על עדות דיני נפשות ואיסורים וטומאות וכיוצא. וחז"ל למדו שאינו מדבר אלא בתביעת ממון, ולמדוהו מלימודים שונים. ר' אליעזר קבל מרבותיו גזירה שוה ד'או'אין. וכבר נודע מה שכתבו הקדמונים דלפעמים קבלו הגזירה שוה בנושאים ולפעמים קבלו הגזירה שוה בתיבות. ור' אליעזר קבל הגזירה שוה בתיבות. וכבר בארנו דעתינו במקום אחר שכל גזירה שוה - או שהוא מופנה או שיש איזה שינוי יוצא מכללי המליצה בשני ענינים אשר מסרה התורה לחכמים לעמוד על ידי השינוי הזה הבא בשניהם להשוותם בדיניהם. והנה מה שכתוב פה "והוא עד או ראה או ידע" - מלות "או..או" באו שלא כמשפט, וכמ"ש הרמב"ן (ה א) וזה לשונו: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה בדבר שהוא עד, בין בראיה בין בידועה. ולפי זה מלת "או" (שבא תמיד לחלק) זרה מאד. וכן מה שכתב בפרשת שבועת הפקדון (ויקרא ה, כא) "וכחש..בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק..או מצא אבידה" וחזר שנית (שם, כג) "והשיב את הגזלה..או את העשק..או את הפקדון..או את האבדה" הוא זרה שכבר בארנו (בפר' קדושים (סימן קא) בפלוגתת ר' אושעיא ור' יונתן) שדרך הכתוב שבכל מקום שאין מקום לטעות שצריך שניהם - יבא בוי"ו, שמורה גם כן על החילוק. ופה - אחר שאמר תחלה מלת "או..או" - לא היה צריך לכפלו אחר כך, רק לומר "והשיב..ואת העשק ואת הפקדון וכולי", אחר שאין מקום לטעות עוד. ולמד ר' אליעזר שבא השינוי הזה בשניהם לציון ואות ששוים בעניניהם שמדברים בתביעת ממון [ור' אליעזר לא סבירא ליה כר' יוסי הגלילי לקמן דלדידיה אואין דעדות לא מיתרא]. והנה נמצא גם ברוצח אואין הבאים שלא כדין – (במדבר ל״ה:ט״ז) "ואם בכלי ברזל..ואם באבן יד..או בכלי עץ יד...(בא מלת "או" תחת "אם")..או השליך..או באיבה.." (גם כן מלת "או" תחת "אם"). וכן בא בפרשת סוטה מלת "או" שלא כדת: "או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה" (שפרש"י שמלת "או" באה תחת מלת "אם"). וכבר בארנו למעלה (סימן ???) שלא יצדק לפי חוקי הלשון שיבא מלת "או" במקום "אם". עיי"ש) ושאלו בספרא מדוע לא למד משם שאין מדברים בתביעת ממון. והשיבו שראוי להשוות בגזירה שוה דברים הדומים, לא הבלתי דומים; ושבועת העדות והפקדון דומים שבשניהם משביע (מה שאין כן ברוצח - אין שבועה) והשבועה הוא מאיש לאחיו (לא על ידי כהן משביע כמו שהוא בסוטה). [וזה כוונת משנה ח ט י]. וברייתא זו מובא בשבועות (דף לג:). ומקשה (דף לד.) אויי ביטוי יוכיחו! ומשני מפקדון הוה ליה למילף שכן חטא, במזיד, תבעיה וכפריה ,ועבריה. רוצה לומר דהא גם בשבועת ביטוי דכתיב "להרע או להיטיב" מלת "או" זרה (בין לר' יאשיה בין לר' יונתן כמ"ש בשבועות (דף כז.) וכמו שיתבאר (בסימן שיב)) ונילוף משם שאינו מדבר בתביעת ממון. ומשיב דפקדון ועדות דומים ששניהם במזיד (שלא כתיב בהו "ונעלם"), ובשניהם הלה תובע והלה כופר, ושניהם השבועה על שעבר - ולכן מדמים את הדומים. [ביאור פרק יא מ"א] ור' יוסי הגלילי סבירא ליה דאואין דשבועת העדות באו כהלכה (ולכן לא דריש אואין) ומפרש שהם שלשה חלוקות: (א) והוא עד גמור, (ב) מוסיף שאף שהוא רק ראה (ג) או רק ידע – בכל זה מחויב להגיד, כי העדות הגמורה (הכשרה בדיני נפשות) צריך שיהיה בו ראיה וידיעה; אבל פה שמדבר בדיני ממונות יצויר שיחויב להעיד בראיה לבד או בידיעה לבד כמ"ש בתוספתא ובגמרא שבועות (שם) ראיה בלא ידיעה - מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו. ידיעה בלא ראיה - מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני. ומזה עצמו מבואר שמדבר מתביעת ממון לבד. ורבי עקיבא סבירא ליה כר' אליעזר דדריש גזירה שוה דאואין אואין, רק שלדעתו מה שכתב בפרשה זו ג' פעמים "לאחת מאלה" צריך לג' דרשות (כמו שיתבאר לקמן סימן שמז); וחד מֵהַני מורה שרק במקצת מאלה חייב. ומפרש בגמרא (דף לג) שרבי עקיבא מוסיף אר' אליעזר משביע עדי קנס לפטורא. עיי"ש. [ביאור משנה ב ג] ור' שמעון גם כן לא גמר גזירה שוה דאואין רק גמר גזירה שוה "תחטא" "תחטא". שפה כתוב "נפש כי תחטא" ובפקדון כתוב "נפש כי תחטא" – ששניהם מיותרים לגזירה שוה. ובאר שהלא בלי זה יש לדמות עדות לפקדון; אם מצד הסברה, ועל זה אמר [במשנה ב] חייב כאן וחייב בפקדון (שהוא בנין אב); אם מצד מדת הקל וחומר [כמ"ש במשנה ג] - דהא בפקדון לא הקפיד וחייב בו נשים וקרובים ופסולים ושלא בפני בית דין, ואף על פי כן קפיד שיהיה תביעת ממון, וכל שכן עדות שהקפיד על כל אלה. רק שמצד קל וחומר לבדו היה מקום לדחות שמצאנו שהקפיד בפקדון שישבע מפי עצמו דוקא ושיהיה בשוגג – מה שלא קפיד בעדות – לכן צריך הגזירה שוה. וכל הסימן הזה מובא ומפורש בשבועות (דף לג:) ו(דף לד.). ובגמרא שם מחכו עלייהו במערבא. מאי חוכא... – עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך יותר. ומה שכתב [במשנה ד] משביע אני עליכם וכולי מובא בגמרא (דף לה).