ונפש כי תחטא וכולי אם לא יגיד: דע שאחרי החקירה והעיון במקרא ראיתי כלל חדש במאמרים התנאים. שכל מאמר-תנאי שהמשפט הראשון של התנאי מורכב מכמה תנאים - לא יבא לעולם מלת "אם" בינתיים - רק אחר שהזכיר התולדה של התנאי ומתחיל תנאי חדש, אז יתכן שיבא מלת "אם". למשל, "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב) שהמאמר התנאי הזה מורכב מארבע תנאים: (א) שאנשים ינצו, (ב) שיגפו אשה הרה, (ג) שיצאו ילדיה, (ד) שלא היה אסון – לא יתכן שיבא מלת "אם" בינותם. למשל, שלא יתכן שיאמר "אם יגפו אשה הרה" או "אם יצאו ילדיה" או שיכתב "אם לא יהיה אסון", רק אחר שגמר תולדת התנאי שהוא "ענש יענש" - אז יתכן שיבא מלת "אם" על חלוקה חדשה שיזכיר. וזה בדוק בכל מקום. ובמקום שבא מלת "אם" קודם שהזכיר התולדה מתחיל ענין חדש המכוין במלת "והיה" כמו (במדבר ט״ו:כ״ד) "וכי תשגו ולא תעשו..והיה אם מעיני העדה נעשתה", וכן (דברים כ״ד:א׳) "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו" [ופעם אחד חסר תיבת "והיה": (שמות כא, יח-יט) "וכי יריבון אנשים...אם יקום" שפירושו והיה אם יקום. והמופת לזה ממה שהוא פסוק בפני עצמו]. [ועוד נמצא: (שמות כב, ו) "כי יתן איש אל רעהו כסף...וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב" - וזה מפני שאמר אחריו "ואם לא ימצא הגנב" שהוא מלת החלוקה]. זולת זה אין פרץ ואין יוצאת מן החק הזה. לבד פה שאמר "אם לא יגיד" שמלת אם זרה, כי עדן לא הזכיר תולדת התנאי שהוא "ונשא עונו" (או "והיה כי יאשם...והתודה והביא את אשמו" שהוא התולדה העיקרית). והיה ראוי לאמר "ולא יגיד". ודרש רבי עקיבא בספרא שמלת "אם" המיותרת בא לרבות שבכל אופן שלא יגיד - ישא עונו. כי בתנאים שהזכיר כתוב "ושמעה קול אלה" שהוא השומע מפי אחרים, ולא נדע השומע מפי עצמו – בין מזיד בין שוגג. וכן מדבר בעובר בזדון דהא לא כתיב כאן "ונעלם ולא נדע" אם עבר בשוגג (היינו שגגתה עם זדון העדות כמ"ש בגמרא), ועל ידי שאמר "אם לא יגיד" מורה שהוא תנאי חדש נפרד מתנאים הקודמים, שכל שלא יגיד בכל אופן - ישא עונו (וכמ"ש בגדר מלת "אם" (בסימן קס וסימן קעט) וכמה מקומות). ובתוספתא (פ"ג דשבועות) המשביע בפני גוים בפני לסטים בפני מוכסין – פטור, שנאמר "כי תחטא אם לא יגיד" – כשיחטא אם לא יגיד, ולא כשהוא חוטא כשיגיד בא גם כן לתקן זרות מלת "אם" פה. ופירש שמלת "אם" מורה שהוא תנאי בפני עצמו – כי תחטא אם לא יגיד – וכולל במובנו שלילה (אם חוטא בהגדתו) והם הנקראים בהגיון "משפטים ממעטים" שדינם כמשפט כפול שמוציא(?) ההפך, כידוע. והתוספתא לשיטתה שאמרה (פ"ד דשבועות) שמע מפי עצמו מנין? תלמוד לומר "כי תחטא" – לרבות השומע מפי עצמו, דברי ר' שמעון. ריב"י אומר קל וחומר הוא וכולי. ר' אומר ממשמע שאומר "ושמעה" – בין מפי עצמו בין מפי אחרים (ר"ל רבי לשטתו שסבירא ליה (ברכות דף יג, מגילה יז, סוטה לב:) "שמע" - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דסבירא ליה ד"שמע" כולל השומע מפי עצמו. ולרבנן דסבירא להו שם "שמע" - בכל לשון שאתה שומע למד מלימודים אחרים). ואם כן לדעת התוספתא נשאר הריבוי של מלת "אם" על דרוש הנזכר שם בפרק ג'.