ונסלח לו: מחילת העון ידובר בכמה לשונות: כי לא ישא לפשעכם . ונקה האיש מעון . עובר על פשע . העברתי מעליך עוניך . תם עונך . נרצה עונה . עונותי מחה . יכבוש עונותינו . כבסני מעוני ומחטאתי טהרני . וכיוצא בו. וכל לשון יש לו סגולות פרטיות ונבדל מזולתו כמו שבארנו בכל אחד במקומו. וגדר פעל סלח הוא שמעביר העון מן המציאות לגמרי כאילו לא היה במציאות כלל. וזה הבדלו מיתר לשונות. למשל, כשאומר "העברתי מעליך עונך" יש להעון מציאות בפני עצמו רק שמעבירו מן האדם; "נושא עון" – העון נמצא רק ה' נושאהו וסובלו; וכן "כובש עון". וכשאומר "תם עונך" היה לו על כל פנים מציאות בעבר. אבל העון שנסלח – לא היה בעולם כלל. ועל כן לא תמצא פעל 'סליחה' רק אצל ה', לא מאדם לאדם; כי האדם הגם שעובר על פשע ונושא פשע - לא יוכל לסלוח שהוא שישוב דבר שהיה במציאות כאילו לא היה כלל. ועל זה אמר בספרא פה ולקמן (פרק י מ"ח) (פרק כ סוף פרק) "ונסלח לו" – שאין משיירין לו ליום הכפורים שזה גדר 'סליחה' בכל מקום. וכן אמר בספרי (שלח פסקא קיב) "ונסלח לו" – סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה. וזה גם כן ההבדל בין כפרה וסליחה. ה'כפרה' מציין הכופר והמחיר שלוקח בעד החטא, או הנקיון והקנוח (כנ"ל סימן לב); אבל ה'סליחה' נקשרת עם הסולח עצמו שהוא ה' כמו שכתוב "כי עמך הסליחה". ובכל זאת ראינו כי בכל מקום שנמצא פעל 'סלח' בנפעל עם מלת "לו"\"להם" הוא תמיד על ידי כפרה ומחיר שקדם לו; כי הסליחה בלא מחיר בא תמיד בקל, ובהכרח שמלת "לו" הנקשר עם "ונסלח" בנפעל פירושו בעבורו - שקבל פעולת הסליחה על ידי ההכנה שעשה שהביא הקרבן. וזהו שאמר יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר "לו".