ויקרא וידבר מאהל מועד: מליצת לשון הקודש תציין תמיד מקום הדיבור בב' השימוש, לא במ"ם כמו "במקום אשר דבר אתו" (בראשית ל״ה:י״ג), "ה אלקינו דבר אלינו בחורב" (דברים א׳:ו׳). (אם לא כשיהיה המדבר ברשות אחר כמו "מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ יט)). ולפי זה היה ראוי לאמר "וידבר באהל מועד", ומוכרח שהלשון מסורס ומה שכתוב "מאהל מועד" מוסב על פעל "ויקרא", כי מקום הקריאה יצוין תמיד במ"ם – "ויקרא מלאך ה' מן השמים" (בראשית כ״ב:י״א), "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה" (שמות ג׳:ד׳), וכן פירש הרשב"ם. וראיתי כי דרך רבותינו בסירוס כזה שנעתקה מלה אחת (הבאה לפרש פעל אחד שבמאמר ומקומה באמצע המאמר) אל סוף המאמר; ידרשוהו כאילו הוא נשוא המאמר בכללו כמו שדרשו (בספרא מצורע זבין פרשה א משנה ח, ובנדה דף נה) "זובו טמא" – למד על הזוב שהוא טמא שאחר שראוי לכתב "כי יהיה זב זובו מבשרו" וכתוב "כי יהיה זב מבשרו זובו" פירשו מלת "זובו" שהוא נשוא אל כל המאמר – אם זב מבשרו אז זובו טמא רוצה לומר, הזיבה טמא. וכמוהו תראה הבאתי דרושים רבים כאלה (בסימן יא) על "אדם כי יקריב מכם" ועוד במקומות הרבה. וכן דרשו פה; שמה שכתוב "מאהל מועד" הוא נשוא המאמר בכלל. רוצה לומר, מה שקרא-וידבר (היינו מה שהקדים קריאה לדיבור) היה תמיד "מאהל מועד", בכל עת שדבר עמו מאהל מועד. וז"ש בספרא (משנה ו) ומנין לכל הדברות שבתורה? ת"ל "מאהל מועד" (רוצה לומר שנכתב מסורס שלא במקומו להורות) כל שהוא מאהל מועד הקדים קריאה לדיבור, וממילא נדע כי היתה קריאה קודמת לכל דברות שבתורה כי מיום שהוקם המשכן לא נדבר עמו רק באהל מועד כמו שבאר הרמב"ן (ריש פרשת במדבר).