כל חלב וכל דם לא תאכלו: כבר כתבנו למעלה (סימן קלה, ובאילת השחר כלל קס) כי דרך הכתוב לחבר שני דברים הדומים באזהרה אחת; והבלתי דומים לא יכללו באזהרה אחת. וזה אחד מדרכי ההיקש ששני דברים שכללן הכתוב באזהרה אחת בהכרח הם דומים זה לזה. והנה ראינו שלקמן בסדר צו (ויקרא ז, כה-כו) הפריד הכתוב ביניהם והזכיר על החלב בלאו בפני עצמו ועל הדם בלאו בפני עצמו; ולמה חברם כאן יחד שע"כ הם מוקשים זה לזה. ואמר ר' יהודה שמקיש הדם לחלב שכמו שעל החלב של מוקדשים עובר בשני לאוין לר' יהודה משום חלב מוקדשים ומשום לאו דזרות, כן עובר על הדם. [כן פירשוהו בכריתות (דף ד:) שפירושו שני לאוין חוץ מלאו דחלב ודם של חולין] וחכמים סבירא להו דאינו חייב על לאו דזרות בדם דכיון דאמעוט דם מטומאה (בחולין קיז:) – אמעוט נמי מזרות. [ועיין בתוספתא סוף פרק גיד הנשה, וצ"ע]. ובכריתות (שם) מבאר דלרבנן אצטריך ההיקש למילתא אחריתי, עיי"ש. ובארו (במשנה ז' ח') שמה שכתוב (דברים יב טז) גבי פסולי המוקדשים שנפדו "רק הדם לא תאכלו", וכן מה שכתוב (שם טו כג) גבי בכור "רק את דמו לא תאכל" – שאזהרה זו שהוא ללא צורך, בא להוציא לר"י, בל נטעה שעל דם פסולי המוקדשין חייב שתים (על לאו דדם ולאו דזרות שהיה חל עליהן בעודו קדשים, דהגם דפקעה קדושה מבשרן, לא פקעה מדמן); לכן כתב בו שנית אזהרת הדם מחדש ללמד שאין חייב על אזהרה הראשונה שהיה עליהן בעודן קדשים. וכן אומר בספרי (פסקא עא) "רק הדם לא תאכל" – לאו אחד יש בו, ולא שני לאוין וכולי. וכן נוכל לטעות בבכור שחייב על דמו שתים (כי בכור אי אפשר ללמוד מפסולי המוקדשין שהוא יצא מהן שנאכל במומו ואין לו פדיון), לכן אמר גם בבכור "רק את דמו לא תאכלו". וממילא ידעינן שגם על חלב של פסולי המוקדשין ושל בכור אינו חייב משום חלב קדשים, דהא החלב והדם הוקשו זה לזה לענין לאו דקדשים. וזהו שאמר חלבו מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם'. וכל זה לשיטת ר' יהודה. ורש"י בפירוש החומש (מ"ג דברים יב טו, מ"ג דברים טו כג) שפירש טעם אחר בזה הוא לרבנן דסבירא להו שאין בדם קדשים משום לאו דזרות. ועיין בפרשת אחרי (סימן קז), תראה שר' יהודה אזיל בזה לשטתיה דלדידיה אייתרי תרי לאוין גבי דם, עיי"ש.