תקריבו: הכתוב פתח בלשון יחיד נסתר – "אדם כי יקריב", וסיים בנוכח לרבים. וזה מסגולת הלשון במקום שידבר על הכללות על ידי שם "איש" כמו "ויחלמו חלום שניהם איש חלומו" (בראשית מ׳:ה׳), "ויורידו איש אמתחתו" (שם מד), "ויפתחו איש אמתחתו" (שם), "כי מכרו מצרים איש שדהו" (שם מז), "לקטו ממנו איש לפי אכלו" (שמות ט״ז:ט״ז), "איש לאשר באהלו תקחו" (שם) – שהשם הנסמך אל שם "איש" בא ביחיד והפעל עצמו יבא בלשון רבים. וחז"ל שדרשו ממלת "תקריבו" שבאה בשותפות לא הוציאו זאת מזרות הלשון, רק מצד אחר, כי המה ראו וישכילו שלא ידבר הכתוב בדרך זה רק במקום שיפול הדבר על הרבים בכלל ועל כל אחד בפני עצמו. למשל: "שימו איש חרבו על יריכו והרגו איש את אחיו" – היה הציוי לכולם בכלל שישימו ושיהרגו, ולכל אחד בפני עצמו שיקח חרבו ביחוד ויהרג את אחיו. וכן "ושבתם איש לירושתו", דבר אל הכלל בבחינת השיבה שהיא משותפת לכולם וכל פרט בפני עצמו בבחינת שישוב לירושתו. אבל במקום שלא יתחבר דיבור הכלל והפרט יחד אז ידבר: או בלשון רבים לבד כשהציוי כללית ככל הציווים שנאמרו בלשון רבים: "ועשו להם ציצית", "ויעשו את הפסח" וכדומה או ידבר בלשון יחיד אם הציווי היא פרטית – "איש איש כי תשטה אשתו", "איש כי יפליא לנדור נדר", "ואם גאל יגאל איש ממעשרו", "איש לפי פקודיו יותן נחלתו", ודומיהם. וכן הכללות שבא עם מלת "איש" במשפט-שולל בא תמיד בלשון יחיד: "איש ממנו את קברו לא יכלה ממך", "איש אל יותר ממנו עד בקר" – כי בשלילה ידבר, שאף איש אחד לא יעשה כן. ולכן במקומות שהורכבו מרבים ויחיד למדו שהדיבור מוסב אל הכלל ואל הפרט. ואמר במדרש (הנדפס בסוף ס' משפטי שבועות לרה"ג) הובא ברש"י בראשית (מט כח) "איש אשר כברכתו ברך אותו" היה לו לומר? מה תלמוד לומר "ברך אותם"? לפי שנתן ליהודה גבורת אריה ולבנימין חטיפתו של זאב וכולי יכול לא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם". מבואר שבמה שכתב "אשר כברכתו" יכוין על ברכה מיוחדת לכל אחד ובמה שכתב "ברך אותם" כיון על שכלל כולם בכלל. וכן בפסיקתא (פ' ז') "ויברך אותם" – א"ר אלעזר עשה אותם יונקים זה מזה. ובזה תראה מה שדרש בספרא שמיני (פ"א משנה לב) ואחרי (פרשה א משנה א) "ויקחו נדב ואביהו איש מחתתו" – שלא נטלו עצה זה מזה, וכן דרש במד וישלח (פ' ?) על "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו" – וזה דריש משם היחיד: "מחתתו", "חרבו" – שהיה כל אחד מיוחד במעשהו. וכן אמר בשבת (דף צו:) "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים"--ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו. ובפסחים (דף צא) יליף מ"איש לפי אכלו" דשוחטים את הפסח על היחיד – שכל זה נשמע משם היחיד "מלאכתו" "אכלו". ולעומת זה אומר ברבה (שלח פי"ז) "ותחגרו איש את כלי מלחמתו" – נעשיתם כולכם אחת, שזה דרש מן הפעל שבא בלשון רבים שמורה על ההשתתפות בכוונת המעשה. ובב"ר (פ' צב') "ויעמוס איש על חמורו" – חד מנהון הוה נסיב טעונא בחדא ידיה ויהיב ליה על חמריה, ר"ל מדלא כתיב "ויעמסו" כמו שתמיד בא הפעל בלשון רבים, מבואר שלא עזרו זה לזה בהעמסה. [ואל תשיב הא כתיב (יהושע ד, ה) " והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו" ואמרו בסוטה (דף לג) ובירושלמי (שם) ובמדרש במדבר רבה (פ' טז') שלא עזרו זה לזה – דשם היו כולם משתתפים בציווי ועל כן בא הפעל בלשון רבים, ואי אפשר לכתוב לשון יחיד, ובא הרבים על השתתפות הציווי ושם היחיד "על שכמו", שכל אחד ירים בפני עצמו, והבן.] וכן דייקו חז"ל בכ"מ כמ"ש ביומא (דף נח) הניח מזרק בתוך מזרק וקבל את הדם. מהו דרך שרות בכך וכולי ת"ש דתנא דבי ר' ישמעאל "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" – שני כלים ושירות אחת. ר"ל שאם היה כתוב "ישרתו בו" היה מורה בכל אחד בפני עצמו, לא כן בשכתוב "בם" מורה שיכול לשרת בהם כאחת. וכן גם פה שבא הכללות בלשון יחיד ורבים כאחד, מבואר שגם היחיד גם השותפים יכולים להביא עולה. [ובספרא לקמן (פרק ח משנה ב) ובמנחות (דף קד) רבי אומר הרי הוא אומר "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" – כל הקדשים באים בשותפות, לא סלק הכתוב אלא מנחה. ומבואר כי רבי סבירא ליה כר' יוסי הגלילי במנחות (דף עג) ובספרא (אמור פרשה ז משנה ב) שיליף מזה לכל הקרבנות. ולכן אמר לא סלק הכתוב אלא מנחה. ולימוד זה בנוי גם כן על יסוד הזה; אחר שאמר "איש איש מבית ישראל אשר יקריב..אשר יקריבו", בא לשון יחיד ולשון רבים ביחד כמו פה.] ודרושי הספרא הם כרבי עקיבא (שם) שאומר שם אין לי אלא עולה, לכן צריך פסוקים ודרושים על עולה ועולת העוף ומנחה שבאים בשותפות. וחוץ מזה בארתי באילת השחר (פרק ב) שחז"ל דייקו תמיד כל מקום שכתוב לשון רבים הוא נוהג ברבים, בין בשמות בין בפעלים, עיי"ש. ומה שאמר והלא דין הוא... רוצה לומר שמדרך המדות אי אפשר ללמוד שיבואו נדבת שנים כי מצד אחד דומה לעולת העוף ששניהם כליל לאשים והיא באה נדבת שנים, ומצד אחר דומה למנחה שבאים חובת ציבור והיא אינה באה נדבת שנים. ואחר שאין ללמדו מן הדין אם לא יכתב "תקריבו" נסמך על פשט הכתוב שבא בלשון יחיד. וכן בעולת העוף צריך ריבוי לשותפים (פרק ח משנה א) משום דנאמר בלשון יחיד. ובמנחה, הגם דנאמר בלשון יחיד, צריך מיעוט – "קרבנו" למעט שותפים (פרק ג משנה ג) – ביאר שם משום דיש מה הצד לרבות שותפים אף דכתיב בלשון יחיד, לכן צריך מיעוט פרטי.