Malbim on Leviticus, Vayikra 178

[הערה: איך הוציא פסח מכאן ופה מדבר בשלמים? ואיך ריבה אליה ממלת "כשב"?]
אם כשב: כל אורייתא "כבש כבשים כבשה כבשת" כתיבין בי"ת קודם לסי"ן, בר מן ארביסר בלישנא דקדם סי"ן לבי"ת. ששה מנהון בלשנא ד"כשב", וסימן: (א) "אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג, ז) (ב) "כאשר יוסר חלב הכשב" (ויקרא ד, לה) (ג) "כל חלב שור וכשב ועז" (ויקרא ז, כג) (ד) "אשר ישחט שור או כשב" (ויקרא יז, ג) (ה) "שור או כשב או עז" (ויקרא כב, כז) (ו) "אך בכור שור או בכור כשב" (במדבר יח, יז) ושבעה בלשנא ד"כשבים" והם: (בראשית ל, לב), (בראשית ל, לג), (בראשית ל, לה), (בראשית ל, מ), (ויקרא א, י), (ויקרא כב, יט), (דברים יד, ד). וחד "כשבה" וסימן: "נקבה מן הצאן כשבה" (ויקרא ה, ו). ועם העיון מבואר דלישנא ד"כשב" ו"כשבים" נוטה יותר על שם המין ובא עמו תמיד מין אחר סמוך אצלו כמו "בבקר בכשבים ובעזים". אמנם מה שכתוב פה "אם כשב" אין לו טעם דלא סמיך ליה "כשב או עז" והוא שם פרטי תחת סוג "צאן" שנזכר תחלה. וזה ששאלו חז"ל בספרא (הובא בפסחים דף צו-צז ובכמה מקומות) למה נאמר "כשב"? [וגם יש לפרש כפירוש רש"י שמלת "כשב" מיותר דכיון שאמר "אם עז" ידעינן שתחלה דבר בכשב; פירוש – דאף ששם "צאן" כולל כבשים ועזים, כבר כתב הרד"ק בשרשיו שורש צון(?) שפעם כולל כולם ופעם פורט על אחד מהם כמו "ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים" (שמואל א כ״ה:ב׳) שפירושו של "צאן" כבשים. ואם כן כשאומר אחר כך "ואם עז" היה די במה שכתוב "ואם מן הצאן" ויתפרש מן הכבשים] ולמדו שבא לרבות את הפסח באליה. כי מה ששאר אימורים קרבים בפסח למדו בפסחים (דף סד.) וזבחים (דף לז) ממה שכתוב (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב...את דמם לא תזרוק ואת חלבם תקטיר" "דמו וחלבו" לא נאמר אלא "דמם וחלבם" - ר"ל ממה שכתוב "דמם וחלבם" בלשון רבים למדו שאינו מדבר בבכור לבד רק בכל קרבנות הדומים לבכור שהם מעשר ופסח. ועדיין לא ידענו שתהיה האליה קרבה בפסח דהא בעי שיהיה שלם (כפרש"י במנחות דף פג, ובפסחים (דף צז) טעם אחר). לכן אמר בלישנא ד"כשב" שגם שם אמר בלשנא ד"כשב" – "בכור כשב" – להורות שכשב הנאמר שם הוא הנאמר כאן שאלייתו קרבה; שכן מטעם זה אמר גם בחטאת כשבה "כאשר יוסר חלב הכשב מעל זבח השלמים" (שתפס לשנא ד"כשב" שלא כדין כי אין מין אחר סמוך לו) להורות שיקרב האליה, כמ"ש בספרא (ויקרא חובה פרק יא מ"ד). וגם יוכל להיות ששם "כשב" יבוא בו מצד חוזק גופו – כש עב, כמו "שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו) והוא מצד אלייתו. לא כן שם "כבש" שבא מצד צמרו שמכבסין אותו כמ"ש דורשי הלשון. ו"כשב" דפה שבא בשינוי הלשון בא ללמד על "בכור כשב" דשָם; שמשם למד הקטרת אימורים בפסח שגם אלייתו קרבה.