והקטירו אותו בני אהרן: כינוי "אותו" שב אל שם "אשה" (שבפסוק ג'); וכן בשלמי כבש אמר "והקטירו הכהן", רצה לומר האשה. אבל בשלמי עז אמר "והקטירם הכהן" הכינוי הרבים ומוסב על החלבים והכליות שזכר שהם רבים. אמנם כבר בארנו (באילת השחר כלל קנא) שמחוקי הלשון שאם יבואו שני פעלים זה אחרי זה באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעול הראשון וגוף הפעול מוזכר אחר הפעל הראשון – יבוא הפעל השני בלא כינוי כמו "והקריב הכהן את הכל..והקטיר" (ויקרא א יג), "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה..והקטיר המזבחה" (שם ב ט), "ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה" (שם ד יט). ובכל מקום שנלוז מן החק הזה יש בו דרוש. ואם כן, מה שבא פעל "והקטיר" בג' מיני השלמים בכינוי - זר לפי כללי הלשון. וגם יפלא מדוע שינה וכתב בשנים מהם כינוי היחיד ובשלמי עז תפס כינוי הרבים. וגם כבר בארנו (בסימן מז) ובאילת השחר (כלל קנ) שבכל מקום שבא מלת "אותו" תחת כינוי הוי"ו יש בו דרוש ומורה לרוב הדיוק – רק אותו הנזכר, לא זולתו. ואמרו רבותינו בספרא (מובא בפסחים (דף סד:)) שמה שכתוב בשלמי בקר "והקטירו אותו" בא לדייק בדיוק גמור – רק האשה המוזכר בפרשה שהוא כשר, לא הפסול. ומה שכתוב בשלמי כבש "והקטירו" בכינוי היחיד שמוסב אל האשה בא ללמד שיקטיר האשה ביחוד, שלא יתערב עם אשה אחר, רוצה לומר שלא יערב חלבים של אשה זו בחלבים של אשה זולתו. ומה שכתוב בשלמי עז "והקטירם" בכינוי הרבים שמוסב על החלבים הפרטים של האשה מלמד שיוכל להקריב החלבים של קרבן אחד כאחד, ואין צריך להקטירם אחד אחד כאיברי עולה דתנן בהו (פרק ז דתמיד) הושיט לו הראשון הראש..הושיט השני וכולי. וראיתי בירושלמי (סוף פרק תמיד נשחט) מביא ברייתא זאת ומקשה הכא את אמר שלא יערב חלבים בחלבים והכא את אמר הקטירם כולם כאחד! א"ר לא כאן במגס, וכאן על גבי המזבח. נראה שמקשה על מה שכתוב בתוספתא (פרק ד דפסחים) אפילו של ד' וה' נותן במגס ומקטירן וזה סותר למה שאמרו שלא יערב חלבים בחלבים (ופירוש "והכא את אמר הקטירם כולם כאחד" היינו בתוספתא). ומשיב שהלא בתוספתא מיירי שנותן במגס, שכל אחד ניכר בפני עצמו.