מן הבהמה מן הבקר: דע כי שם עצם כללי כשבא בה"א (ואינו ה"א הידיעה על איש מהמין שכבר נודע באחד מאופני ההודאה) אז הוא מורה על כלל המין – "וירא ה' כי רבה רעת האדם", רצונו לומר כלל מין האדם; "ומותר האדם מן הבהמה אין" רוצה לומר, מין האדם על מין הבהמה. אבל כשבא בלא ה' מורה על איש או אישים רבים מן המין אבל לא על המין כולו כמו: "ויהי לי שור וחמור", "כה תאמרו לאיש יבש גלעד" (שמואל א יא, ט), "ואיש ישראל נגש", "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", "מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף", "סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּ" (ישעיהו כג, ב), "כי נשמדה מבנימין אשה" – כל אלה אינם שם המין כדעת הרד"ק במכלול (ד"פ דף ח), דהא באו בסמיכות אל הפרט – "סוחר צידון", "איש ישראל", "יליד ביתו"; ואם כן אינו מציין המין רק כמות רב מכללות המין: אנשי יבש גלעד, סוחרי צדון, וכדומה. וכן מה שכתוב "ויהי לי שור וחמור", לא היה בידו המין כולו רק שורים וחמורים הרבה, כי ציון כלל המין צריך לומר בה"א אחר שהמינים נודעים ומפורסמים; זולת מה שכתב "תוצא הארץ עץ פרי" שהוא שם המין כי אז נברא ולא נודע עדיין. אבל בכל מקום שבא בה' אינו בא על כמות רב סתמי רק על המין כולו, אם לא בשהכמות ידוע כמו "כי אם הסוס אסור" (מלכים ב ז׳:י׳) שהם הסוסים של מחנה ארם שנודע שם. ובמקום שבא כמות סתמי בה' דרשוהו חז"ל: "ותעל הצפרדע" – צפרדע אחת היתה (סנהדרין דף סז). הרי לא רצו לפרשו על כמות סתמי מדכתיב בה"א שמורה המין כולו ועל כן פירשוהו שהוא שם היחיד הנודע על ידי הפלא שנעשה בו ששרצה כל ארץ מצרים. וכן "וירכיבם על החמור" דרשו (פרקי דר"א ל) שהוא שם הפרט, החמור הידוע, שרכב עליו אברהם. ורש"י בפירושו פירש שירוץ הצפרדעים קורא בלשון יחידות כמו "ותהי הכנם", הרחישה. הוא לדעתו שם המקרה המשמש על הולדת הדבר, וכל זה שלא כהרד"ק הנ"ל. ולכן במה שכתוב 'כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן' (ויקרא ז, כה) יכוין על כלל המין, לא על בהמה פרטית הנקרבת. אבל כשאומר "ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן" (ויקרא כז, יא) יכוין על בהמה פרטית שמוכנת לקרבן. לפי זה כשרוצה לדבר בשם זה על איש או אישים רבים מכללות המין ידבר או שיזכיר שם הכללי בה"א בראשו ויוסיף בו מלת "מן" כמו: "וכי ימות מן הבהמה" (לקמן יא לט), "מן האדם ומן הבהמה" (במדבר לא, יז), "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" (כאן). או יזכיר שם הכללי בלא ה"א: "ויהי לו צאן ובקר" (בראשית יב, טז), "הצאן ובקר ישחט להם" (במדבר יא, כב), "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), "ויזבח בלק בקר וצאן" (במדבר כ״ב:מ׳). ויש הבדל ביניהם; כי כשידבר בלא ה"א יכוין על פרט או פרטים מכלל המין, יהיה מי שיהיה כמו "הביאה לי ציד", "ויהי לי שור וחמור", וכדומה. אבל כשידבר בה"א עם מלת "מן" יכוין שרק פרטי או פרטים מיוחדים מכלל המין, לא כולו. וזה: או שיכוין על חלק מוגבל כמו "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה..ומן הבהמה וכולי שנים שנים", "אחד נפש מחמש מאות מן האדם מן הבקר וכולי" – שרוצה לומר מספר נגבל; או כשיכוין שלא יוכל לקחת כל המין וכל אישיו רק אישים מיוחדים. למשל, אם אומר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" רצונו לומר כל צאן ובקר שיזדמן, וכשאומר "מן הבהמה מן הבקר" רצונו לומר שלא כל המין וכל אישיו תקח, כי יש אישים פרטים בלתי נרצים לקרבן. לכן דרשו חז"ל למעט נרבע ונעבד ומוקצה וטריפה. וכן דרשו "מן הצאן..מן הכבשים או מן העזים" למעט חולה וזקן ומזוהם. וכן דרשו "ואם מן העוף מן התורים..מן בני היונה", "מן הבקר" דגבי שלמים, וכן תמיד. ובמה שכתבנו תבין מה שאמרו בזבחים (דף ט) וממאי דבמותר פסח כתיב? (ר"ל מש"ש 'ואם הצאן לזבח שלמים' דבר הבא מן הצאן יהיה שלמים) דלמא במותר אשם כתיב? אמר רבא אמר קרא "ואם מן הצאן" – דבר השוה בכל הצאן. מתקיף לה ר' אבון בכל אתר את אמרת "מן" להוציא והכא "מן" לרבות? א"ר מני הכא נמי "מן" להוציא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי בנקבה (וכן הוא בירושלמי פרק ה דפסחים ופרק ב דשקלים הלכה ה). ור"ל אחר ש"מן הצאן" הוא שם המין אי אפשר לפרש על אשם דאינו בא רק מן האלים שהוא מין נמוך מצאן, והיה לו לומר "ואם מן האלים". ועל כרחך בא על פסח שבא מכבשים ועזים ששניהם תחת סוג "צאן", ואי אפשר לתפוש לשון אחר. ואמר מלת "מן" משום דאינו בא בכל אישי המין רק זכרים ובני שנה. (ביאור משנה ז): והנה מה שאמרו "מן הבהמה" – להוציא את הרובע והנרבע... "מן הבקר" – להוציא את הנעבד מפרש בגמ' משום דגבי בהמה כתיב "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה" וגבי בקר כתיב "וימירו את כבודם בתבנית שור" – רוצה לומר שעבודת מצרים היה למזל שור שהיו עובדים למין הבקר, ועל זה אמר "מן הבקר" ולא כל הבקר. והרביעה לא היה מצד שהוא בקר רק מצד בהמותו שהיו מתעבים מעשיהם להתדמות אל הבהמות, ועל זה אמר "מן הבהמה"--להוציא את הרובע. ולזה אמר ר' שמעון (במשנה יא) אם נאמר רובע וכולי, מבואר שכל אחד מיוחד ללימודו. ומקשה שהלא נוכל ללמדו בקל וחומר מבעל מום שקל – שלא נעבדה בו עבירה ופסול, כל שכן רובע ונרבע. ומשיב ששור שחרש עם החמור יוכיח שמזה מבואר שמצד שנעבדה בו עבירה אין מוכרח שיופסל. (ביאור משנה ח) ומשיב שיש לומר שלכן שור שחרש עם החמור אין פסול אף שנעבד בו עבירה מפני שאין חייבים מיתה, תאמר ברובע ונרבע שחייבים מיתה?! פירוש: והקל וחומר הוא כך: מה בעל מום – שלא נעבדה בו עבירה שחייבים מיתה – פסול, רובע ונרבע – שנעבדה בהן עבירה שחייבים מיתה – אינו דין שיפסל?!; ומשיב טול לך מה שהבאת!, רוצה לומר שמזה לא תוכל לדון רק בשנעבדה בו עבירה בשני עדים. [והגם שבזה בר קטלא הוא כמ"ש בבכורות (שף מא) וגם שנדע זאת ממשקה ישראל אצטריך להיכא דשחטו קודם שנגמר דינו (כ"כ התוס' בתמורה דף כח ד"ה טול)] [וצריך עיון להראב"ד (פרק ד מהל' איסורי מזבח הלכה ג) שבהמה הרובעת תינוקת פחות מבת ג' שנים אף שאין איסור באכילה אסורה לגבוה, הוה לי לומר דמיירי בהאי גוונא דאי אפשר למילף לה מבעל מום] ומה שכתב אמר ר' ישמעאל, בתמורה שם גריס אמר ר' שמעון וקצת נראה כגירסא זו דהא בגמ' שם אמר דדבי ר' ישמעאל למדו רובע ומוקצה מן "משחתם בהם מום בם". אך בעכו"ם (דף כג) אמר שגם ר' שמעון יליף מן "משחתם בהם". וצריך לומר כמ"ש התוס' בתמורה (שם ע"ב ד"ה והא) דמ"ש ר' שמעון אם נאמר נוגח.. לדברי תנא קמא קאמר, וכן פה לדברי ת"ק קאמר וליה לא סבירא ליה. ועיין תוס' חולין (דף כ"ג ד"ה כי). ומ"ש אמר לו רבי עקיבא – גירסא זו לא היה לפני בעל הש"ס (תמורה שם) ורב אשי אמרה משמיה דנפשיה כמ"ש התוס' שם. ומ"ש לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי... הקשו התוס' דנימא אתנן ומחיר יוכיחו. ותירץ הקרבן אהרן שפי' מה שאמרו שכן מומו בגלוי היינו שלכן מועיל ע"א לפסלו. ואם כן באמת באתנן ומחיר אין מועיל עד אחד לפסלו, עיי"ש באורך. וכן תירץ בס' צאן קדשים. ואינו נכון. שעל זה שיועיל עד אחד לא בא הלימוד כלל כי זה תלוי באם יש איסור בדבר ממילא מועיל עד אחד אם אין הבעל דין מכחישו, ואם מכחישו אינו נאמן; וכמ"ש בקידושין (דף סה) אמר אביי א"ל עד אחד שורך נרבע והוא שותק- נאמן. וכמ"ש הרמב"ם (פרק ד מהל' איסורי מזבח הלכה ב). ואם כן מה שעד אחד נאמן אינו מפני גילוי מומו רק מפני שעד אחד נאמן באיסורים והוא הדין שנאמן באתנן ומחיר. ומה שאמר מפני שמומו גלוי פירושו שלכן אסור, לא שלכך נאמר עד אחד. אך יש לישב קושיית התוס' דאם נלמד ע"י יוכיח של אתנן ומחיר לא נדע רק ברובע ונרבע קודם הקדשן – שאתנן ומחיר אין חל במוקדשין כמ"ש בתמורה, ולא נדע שאסורים לאחר הקדשן. (פירוש משנה ט) ומה שאמר הלא דין הוא.. רוצה לומר אתנן ומחיר איסורם קל – שאינו תופס לאסור מה שעליהם (דכתיב "גם שניהם" ולא ציפויהם) – בכל זה אסור לגבוה, נעבד שאיסורו חמור – עד שתופס לאסור הציפוי שעליו – מכל שכן שהוא אסור למזבח! ומשיב, דאדרבה נדון בחילוף; דאחר שנעבד עצמו מותר כל שכן שהציפוי שעליו מותר! דהא ראינו שהציפוי קל מן הדבר עצמו שהרי באתנן ומחיר הגם שהם אסורים, ציפויהם מותרים (וקל וחומר זה נוטה יותר כי איסור הציפוי נגרר מאיסור של גוף הדבר, ומיושב קוש' התוס' בתמורה כח ד"ה או). ואם תאמר – הלא כתוב "לא תחמוד כסף וזהב" – נשיב שזה רק בדבר שאין בו רוח חיים. והנה היה עוד מקום לדחות הקל וחומר הראשון: שאם נדון קל וחומר נאסר גם להדיוט דהא הציפוי אסורה להדיוט, לכך צריך "מן הבקר" שעל ידי זה ידעינן שמותר להדיוט. דאם אסור להדיוט למה לי קרא לאסור לגבוה? הא כתיב "ממשקה ישראל" כמ"ש בגמ' (שם דף כח)!? ועיין בתוס' (שם דף כט ד"ה ומה) עוד דרכים שיש לומר בזה וחדא מתרתי נקיט. (פירוש משנה י): ומ"ש (אצל חלב ודם) שהם מדבר מותר – פירושו שכל שאר הבהמה מותרת להדיוט. ומ"ש (אצל מליקה) שקדושתה אוסרתה – פירוש: שקדושתה גורמת שתהיה חלוקה מחולין ולא תותר רק במליקה. ומ"ש ואם השבת..., כוונתו על התשובה שהשיב ר' עקיבא למעלה – מה לבעל מום שכן מומו גלוי, וכן תשיב כאן שלכן בעל מום אסור מפני שמומו בגלוי. כן פירשו במנחות (דף ו). ומ"ש להוציא את הטריפה מפרש בגמ' (שם) ובתמורה (דף כח) שיש ג' קראי בטריפה: מ"משקה ישראל" על היכא שלא היה לו שעת הכושר מעולם ו"כל אשר יעבור תחת השבט" לנטרפה ואחר כך הוקדשה. ו"מן הבקר" להקדישה ואחר כך נטרפה.