על ראש קרבנו: בפרשה זו נמצא ששה פעמים מלת "קרבנו" שבאו שלא כדין (חוץ מן "אם זבח שלמים קרבנו" שכבר נדרש כמ"ש בסימן קנו). מקצתם מיותרים לגמרי ומקצתם בא השם תחת הפעל שבא לדרשה בכל מקום כמו שבארתי זה היטב (למעלה סימן סא). והם: (1) בשלמי בקר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו" (תחת "על ראשו"). (2) בשלמי צאן (ויקרא ג, ו) "ואם מן הצאן קרבנו" (שעל פי חוקי הלשון צריך לומר "ואם מן הצאן מקריב" כמו שבארנו בסימן הנ"ל). (3) (ויקרא ג, ז) "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" (מיותר) (4) (ויקרא ג, ח) "וסמך את ידו על ראש קרבנו" ("קרבנו" מיותר שצריך לומר "על ראשו") (5) בשלמי עז (ויקרא ג, יב) "ואם עז קרבנו" (תחת "ואם עז מקריב") (6) (ויקרא ג, יד) "והקריב ממנו קרבנו" ("קרבנו" מיותר). ודרשום חז"ל לששה דרושים: (1 א,ב) לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, כל שיש לו חלק בקרבן יסמוך, וזה לרבנן דסבירא להו יורש סמוך. ולר' יהודה דסבירא ליה יורש אינו סומך בא למעט – "קרבנו" ולא קרבן אביו. ולרבות כל בעלי חוברין לית ליה. כן פירשו במנחות (דף צג.) ובריש ערכין. וזהו שאמר (במשנה ג) "קרבנו" – ולא קרבן אביו שר' יהודה אומר אין היורש סומך. וביאר שצריך ריבוי לרבנן לרבות בעלי חוברין דהוה אמינא מדין קל וחומר מתנופה שחמירא מסמיכה שנוהגת בחיים (כבשי עצרת ואשם מצורע) ובשחוטין (בחזה ושוק של שלמים ותודה) ואין נוהגת בחוברין (דהיכי ליעבד כמ"ש בגמ' שם) וכל שכן סמיכה הקלה שאינה נוהגת בחיים (2) "קרבנו" – ולא קרבן אחר. ועיין בתוס' מנחות (דף סא:) ד"ה מצינו, ובהגהת הראב"ד כאן. (3) "קרבנו" – ולא קרבן עובד כוכבים. (4) "קרבנו" – ולא הבכור (בל תלמדנו בקל וחומר משלמים אחר שחמור שקדוש מרחם). (5) "קרבנו" – ולא המעשר (בל תלמדנו בקל וחומר אחר שחמור שמחויב בהבאתו) (6) "קרבנו" – ולא הפסח (בל תאמר הואיל וריבה בו מצות יתירות). ובגמ' מנחות (דף צב:) אמר דכל הני קל וחומרין פריכי נינהו, עיי"ש, ואין להאריך.