מן הבקר: כבר בארנו (למעלה סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם המין בלא ה' הידיעה (שאז יכוין על כל אישי המין, יהיה מי שיהיה) ובין אם יזכירנו בה' הידיעה עם מלת "מן" (שאז יורה הקצתית; שלא כל אישי המין יקח). ושם (בסימן יח) בארנו דרושי רבותינו בכל מקום שבא כן כמו "מן הבהמה מן הבקר...מן הצאן" בא תמיד למעט. אמנם בכל זה הלא אפשר שידבר בלא שם הכלל כמו "והביא פר בן בקר לחטאת", "אם כשב הוא מביא את קרבנו" – שיכוין רק על הפרטי הנקרב. ולפי זה במה שכתב "הבקר", שכולל המין, מרבה את המין כולו. ובמה שכתב "מן הבקר" ממעט שלא כל המין. ודריש הריבוי לרבות אחד עשר של מעשר והמיעוט למעט התשיעי. שהדין הוא שאם קרא לתשיעי "עשירי" ולעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" ששלשתן מקודשין כמו שלמד בספרא בחקותי (בחקתי פרק יג מ"ב). ועל זה אמר שם המין – כל מין בקר, אף הבא על ידי טעות מעשר, שקרב שלמים. ומלת "מן" ממעט את התשיעי שאינו קרב, רק נאכל במומו לבעלים. [במה שכתבנו תבין מה שאמרו בזבחים (דף ט.) וממאי דבמותר פסח כתיב (מה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים") דלמא במותר אשם כתיב!? אמר רבא אמר קרא "ואם מן הצאן" – דבר השוה בכל הצאן. מתקיף לה ר' אבין בכל אתר אתה אומר "מן" להוציא והכא "מן" לרבות!? א"ר מני הכא נמי "מן" להוציא, דלא אתי בן שתי שנים ונקבה. וכוונתו שממה שכתוב "הצאן", שם הכלל, מבואר שהוא ריבוי, דבר השוה בכל הצאן, רוצה לומר המין כולו, לא אשם. ומה שכתב "מן" הוא משום דלא משכחת בכל המין, דלא אתי בן שתי שנים ונקבה]. ובאר בספרא שלכן מרבה אחד עשר וממעט תשיעי משום דאי אפשר שיעשה תמורה אלא לאחר שהוא עצמו קדוש למעשר, לא התשיעי שעדיין לא קדוש העשירי (וסתם ספרא ר' יהודה כמ"ש על ברייתא זאת בבכורות (דף סא.) והוא לשיטתו דסבירא ליה דטעות מעשר תמורה הוי. אבל לר' שמעון (שם במשנה דף ס) שאינו משום תמורה, לא שייך סברא זו. ובזה יש לפרש מה שאמר אביי בתמורה (דף כא.) תשיעי של מעשר רחמנא מעטיה – "העשירי" להוציא תשיעי, שזה לישב גם אליבא דר' שמעון).