ונתת עלה שמן ושמת עליה לבונה מנחה הִוא: כבר הזכרתי (בסימן סט) שיפלא מאד מדוע בקצת מקרבנות הזכיר לבסוף "עולה היא" "מנחה היא" "חטאת היא" ובקצתם לא הזכיר זאת. וגם גוף הדבר מה שכתב "מנחה הוא" מיותר דהא כבר מבואר שבמנחה ידבר. ובארנו (בסימן קכו) שאחד מדרכי חז"ל (אשר דרשו זה בכמה מקומות/בכל מקום) שבא לבאר שמה שצריך שמן ולבונה אינו מיוחד במנחת בכורים לבד מצד שהוא מנחת בכורים, רק מצד שהוא מנחה, ושגם מנחה אחרת של צבור צריכה שמן ולבונה אחר שהיא מנחה גם כן. ועל זה אמר (במשנה ה') שבא לרבות מנחת יום השמיני ללבונה ששם כתיב (ויקרא ט, יד) "ומנחה בלולה בשמן" ולא ידעינן שהיה שם לבונה (כי שעה מדורות לא ילפינן כמ"ש במנחות דף נט) ולמדו שיתן לבונה. ולא מבעיא למפרשים ששמיני למלואים היו בח' ניסן ופרשיות אלה דבר באחד בניסן, אלא אף לרבותינו ששמיני היה בראש חדש ניסן דבר הפרשיות קודם. אמנם לפי זה היה יותר נכון לאמר "ונתת שמן ושמת לבונה מנחה...", אחר שרצונו לומר שנתינת שמן ולבונה כולל לכל מנחה. לא היה לו לומר מלת "עליה" שפורט רק מנחה זו. וכבר דרשו חז"ל גם מלת "עליה" שבמנחת מחבת מטעם זה שגם שם כתוב "ויצקת עליה שמן מנחה.." (כמו שבארנו בסימן קכו). כי מלת "עליה" פורט רק עליה, לא על זולתה. ואמרו (במשנה ג') שבמה שכתב "עליה שמן" ממעט לחם הפנים משמן (דהוה אמינא שילמוד קל וחומר ממנחת נסכים), ובמשנה ד' אמרו שמה שכתוב "עליה לבונה" ממעט מנחת נסכים (דהוה אמינא שילמוד קל וחומר מלחם הפנים. ועיין מה שכתבו התוס' מנחות שם ד"ה ונתת). עוד בארנו (בסימן סט) שמצאנו פעמים הרבה שלא יכתב מלת "היא" כמו שכתוב "עולה אשה.." (ויקרא א, ט), "קדש קדשים מאשי השם" (שם ב ג) – ולא אמר "עולה היא". ולכן בכל מקום שכתוב "הִוא" שבא לרמוז רק הוא, לא זולתו דרשוהו חז"ל. ובארו שמה שכתוב פה "מנחה הוא" בא למעט שתי הלחם משמן ולבונה (אף דאקרי "מנחה" כדכתיב "והקרבתם מנחה חדשה לשם" - תוספות מנחות שם). ובארו טעם הברייתא שהוצרכה לפרש המיעוט בתרוייהו שהגם שיש לכל אחד גריעותא מצד אחד עד שאם נשקיף על זה יהיה קל וחומר מחברו, זה עצמו מחייב ההפך שהא בצד האחר יש לו מעלה. וזהו שאמר הוא הדין!. ולכן תפסה הברייתא המיעוט על שמן ולבונה. וכל הפסקה הלזו הובאה במנחות (דף נט) ושם הקשה על כל המיעוטים שימעט מנחת כהנים. ומסיק מסתברא נפש – רצונו לומר שכאן שדבר במנחת ציבור מרבה וממעט מנחת ציבור; שמנחת שמיני שמרבה, ולחם הפנים ומנחת נסכים ושתי הלחם שממעט – כולם של ציבור שבה מדבר בפר' זו; אבל מנחות של יחיד שייכים להתרבות או להתמעט במנחת יחיד, לא פה.