Malbim on Leviticus, Vayikra 148

[הערה: (א) מה קשה לו על מלת "אם", הלא כן אמר גם כן "ואם כבש יביא קרבנו" "אם זבח שלמים קרבנו" וכדומה? (ב) במ"ש שמנחת בכורים ויובל עתידים לפסק ולחזור תמהו המפרשים הלא כל הקרבנות בטלו בחורבן המקדש וחזרו. ודרשת ר' שמעון צריכה פירוש וכן מה שסיים במשנה ד' וכן הוא אומר ולחם וקלי וכולי אין מבין כוונתו]
ואם תקריב מנחת בכורים: דקדוק מלה זאת קשה מאד כי כבר בארנו (בסימן יב) שמלת "אם" הוא מלת החלוקה או מלת האפשריות. רצוני, שבמאמר שיש בו כמה חלוקות אז יציין תחלת המאמר במלת "כי" והחלוקות הפרטיות יציין במלת "אם", בין אם ידבר בחלוקות מדבר של רשות או של חובה, כי מצד שדבר בדרך החלוקה יצדק מלת "אם" – אם כך ואם כך.... כמו "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת" – הגם שהחטאת חובה, בכל זאת החלוקה אם כבש יביא הוא רשות ואפשריות (כי יכול להביא שעירה). וכן יבא מלת "אם" בכל דבר אפשרי כמו "והיה אם נשך הנחש את איש", "אם כנים אתם" וכדומה. ולפי זה אחר שפה מדבר במנחת העומר כקבלת חז"ל והוא חובה והוא מאמר בפני עצמו בלתי מחובר למאמרים שלפניו שמדבר ממנחת נדבה, היה לו לומר "וכי תקריב מנחת בכורים", לא מלת "אם" שלא יצדק פה, לא מצד שיהיה מלת החלוקה (כי מאמר זה אינו חלוקה מן המאמר הכולל הקודם) ולא מצד האפשריות (אחר שהבאת מנחת העומר חובה). ומפני קושיא זו פירש הראב"ע שיוכל להביא מנחת בכורי שדהו נדבה, ולפי דעתו הוא חלוקה מהמאמר הקודם – "אם מנחה על המחבת..ואם מנחת מרחשת..ואם מנחת בכורים.." שכולם נדבה. אבל מלבד שהוא נגד הקבלה המוסדת בהכרחיית הכתובים (כמו שיתבאר בסימן קנד), הוא נגד דקדוק הלשון ודרכיו, כי יש לנו כלל גדול במלת "אם" המורה על החלוקה שתמיד יסמוך אצלו את המלת שהיא יסוד החלוקה, בין אם יהיה שם או פעל או מלה. למשל, בחמשת מיני החטאת יסוד ועיקר החלוקה הוא בין החוטאים – "אם הכהן המשיח יחטא..ואם כל עדת ישראל ישגו...ואשר נשיא יחטא...ואם נפש אחת תחטא..." – הקדים תמיד את השם. ובמה שכתוב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת", "ואם לא מצאה ידו די השיב לו", "אם עוד רבות בשנים", "ואם מעט נשאר בשנים" – בכל אלה המלה היא יסוד החלוקה. ובמה שכתוב "ואם פשה תפשה המספחת", "ואם פרוח תפרח הצרעת", "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם" – בכל אלה עיקר החלוקה היא בין פעל ופעל ולכן הקדים את הפעל (ועיין באילת השחר פרק כב). ואם תמצא שיכתב אחר מלת "אם" מלה שאינה עיקר בחלוקה תבין שהיא מאמר מוסגר כמו בפרשת נגעים: "ואם יראנה הכהן והנה אין בה שער לבן", מלת "יראנה הכהן" הוא מאמר מוסגר, והמופת לזה הוא כי בכל מקום שנסמך פעל עתיד אחר מלת "ואם" שבא על החלוקה כפל תמיד המקור עם הפעל והיה לו לאמר "אם ראו יראה" (ובארתי כלל זה במקום אחר). ולפי זה לדבר הראב"ע שמלת "אם" שבכאן היא מלת החלוקה היה לו לאמר "ואם מנחת בכורים תקריב" כמו שאמר "ואם מנחה על המחבת קרבנך" אחר שהשם "מנחת בכורים" הוא יסוד החלוקה שמבדיל בין מנחת בכורים למנחות הקודמים לה; ואיך הקדים הפעל "ואם תקריב" שמורה שהוא חלוקה בין פעל ופעל? ובזה מוכרח שהוא מאמר בפני עצמו ומה שכתוב "ואם תקריב" דינו כאומר וכי תקריב. אולם לפי זה צריך להבין איך אמר מלת "אם", הא מחויב להקריב? והיה לו לומר "וכי תקריב" או "בהקריבך מנחת בכורים", [כי כבר בארנו (בסימן יב) שכשירצה לציין דבר שמחויב להעשות, בין מצד המצוה בין מצד המציאות, יציין אותו לרוב במקור עם ב' כמו "בקוצרכם את קציר ארצכם", "בהקריבכם מנחה חדשה", "בבואכם אל הארץ", "באכלכם מלחם הארץ", "בהרימכם את חלבו". אולם לפעמים ישמש בזה במלת "כי" כמו "כי תבואו אל הארץ". ויש בזה הבדל בבחינת כוונת המדבר; שאם ישקיף מצד שהדבר מחויב ידבר בדרך המקור, ואם ישקיף מצד שזמן מציאותו לא חל עדיין ידבר במלת "כי". ועל זה אמר ר"י בספרי שלח משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה. בכולם כתב "כי תבואו" ובחלה כתיב "בבואכם" ללמד שנתחייבו בחלה מיד] אבל דבר שהוא אפשרי גם מצד עצמו, רצוני לומר שהוא רשות, ידבר בו במלת "אם". וכבר אמר במכלתא (יתרו פרשה יא, משפטים פרשה יט) ר' ישמעאל אומר כל "אם" שבתורה רשות חוץ מג' – "אם מזבח אבנים תעשה", "אם כסף תלוה", "אם תקריב מנחת בכורים". ועל מה שכתוב "אם מזבח אבנים תעשה" הוכיח במכלתא שם שאם רצה לעשות של אדמה עושה ומצד זה יפול בו האפשריות כי רשות בידו לעשות אדמה או אבנים. וכן במה שכתב "אם כסף תלוה" יש דרוש בפר' משפטים, בארתי שם. אמנם במה שכתב פה "אם תקריב מנחת בכורים" חדש ר' יהודה בספרא חק חדש שיפול מלת "אם" גם על דבר שהוא מחויב מצד עצמו והוא אפשרי מצד הזמן, והוא אם לא יוכל לעשותו בכל זמן שעל זה אומר "ואם תקריב", כי מציאות העומר אפשרי מצד שעתיד לפסוק ולחזור תמיד. ובאר שנמצא דוגמתו מה שכתוב "ואם יהיה היובל לבני ישראל" שגם שם יקשה שצריך לומר "וכי יהיה היובל" אחר שמציאות היובל מוכרח. רק שאמר מלת "אם" מצד האפשריות הדבוק תמיד במציאותו שגם אחר שיתחיל יפסוק ויחזור. [ורצתה התורה לרמז שהמקדש (שבו תלוי הבאת העומר) וישיבת ישראל על אדמתן (שבו תלוי מצות היובל (כמ"ש בערכין דף לב)) הוא דבר אפשרי שיוכל להתבטל בחטאם, ולא קשיא מידי מה שהקשו המפרשים שהיה לו לומר מלת "ואם" בכל הקרבנות שבטלו גם כן בחורבן - כי די בשרמז להם זה במקום אחד במה שתפס מלת "אם" במקום "כי" וביתר מקומות תפס מלת "כי" או ב' בכל"ם שזה עיקר השימוש בלשון] ור' שמעון בא גם כן לישב דקדוק מלת זאת והקדים (במשנה ב) בל תטעה שהוא נדבה (כפירוש הראב"ע) דהא כתיב "והבאתם את עומר" - מבואר שהוא חובה (וכמו שיתבאר עוד בסימן קנד). אך מה שכתב מלת "אם" פירשו (במשנה ג) כי יען שמשלמות המעשה הוא אם עושה אותה מצד הבחירה החפשית ובחפץ הלב, לא אם עושהו מצד ההכרח, ובמצות הבאת העומר נלוה עמו הכרח שאסור לאכול חדש קודם הבאת העומר, ואם יביא העומר רק מצד הכרח זה כי אכף עליו פיהו לאכול מן החדש - לא עשה המצוה לשם ה', רק לצורך עצמו. לכן למד אותנו במה שכתב מלת "אם" (המורה על הנדבה התלוי לבחירתו) שצריך שיוחשב בעיניו כאילו אינו מוכרח על המצוה רק עושהו מרצון לב ונדבה. וזהו שאמר אם אתם מביאים אותה לרצון..כאילו נדבה הבאתם... וכן הוא אומר "ולחם וקלי..לא תאכלו וכולי – רצונו לומר ומצד זה יש הכרח, ולמדה תורה שלא יפעול הכרח זה בכוונתו במצוה זו לפנות לבו לפניה זו, רק יעשה מנחת המצוה בחפץ לבו.