Malbim on Leviticus, Vayikra 139

[הערה: איך מוכח ממלת "אותם" שיקרבו לאחר עצרת? ועוד הלא מלת "אותם" דרש (בסימן קמא) לדרשה אחרינא]
קרבן ראשית תקריבו: לפעמים ייחד הציווי או האזהרה אל האדם ולפעמים ייחסם אל הדבר. "וערלתם ערלתו", "שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל", "לא יֹאכל", "לא יֵאָכל" וכדומה. וכל יודע סגולת הלשון ומעגלותיו יודע שיש הבדל גדול בין אם ידבר בתכונת הפעל או הנפעל. ועל כל פנים, דרך הלשון שכל מאמר ידבר בדרך אחד, ואחר שאמר "ואל המזבח לא יעלו" (שתפס האזהרה על הדבר) – כן היה לו לומר "קרבן ראשית יוקרבו", שיהיה הציווי על הדבר; ובזה היה מרויח שלא יצטרך למלת "אותם" ולא לכינוי. ועל ידי שאמר "תקריבו" (שבא הציווי אל הפועל) נגרע הדרת הלשון, גם ניתן לה שפת יתר. והשיבו חז"ל שיש הבדל בין אם ידבר בתכונת הנפעל – "קרבן ראשית יוקרבו" – שאז מוכרח שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש במנחות (דף מט:) על "מחבת בשמן תֵעָשה" תנא דבר"י אף בשבת אף בטומאה. (שאם יאמר "תַעַשה" יביט אל הפועל שפעולתו קשורה בזמן ובמקום ועת לכל חפץ, כי אין לעשות בשבת ובטומאה; לא כן כשאמר "תֵעָשה" לא יביט אל שום תנאי.) ואמר אביי בבא קמא (דף ז.) מי כתיב "ישולם"? "ישלם" כתיב, מדעתו משמע (שאם היה כתוב "ישולם" לא היה תלוי בדעת הפועל ובתנאיו, רק היה פירושו שישולם בכל אופן). וכן אם היה אומר "קרבן ראשית יוקרבו" היה פירושו שיוקרבו בכל אופן, שאם לא קרבו בזמנו יוקרבו אחר כך. ועל ידי שכתוב "תקריבו אותם" היינו בזמן המיוחד אל הפועל להקריב שהוא בעצרת כמבואר בפר' אמור. (ותפס בספרא תלמוד לומר "אותם" כי רוב הדיוק ממה שעל ידי שתפס הציווי אל הפועל הוצרך להאריך בלשון ולכתוב הכינוי "אותם", מה שהיה מקצר אם היה אומר "יוקרבו" שלא היה צריך מלת "אותם".)