[הערה: (א) למה דריש ר"א (דברייתא זו כוותיה כמ"ש בפסחים) "כל שאור" על חצי שיעור ו"כל מחמצת" דריש בפסחים על עירובו. (ב) איך מוכח עירובו מן מלת "כי"? (ג) וכן מ"ש עירובו מנין ת"ל וכל דבש שפירשו המפרשים דוא"ו של "וכל" מרבה עירובו, למה נדרוש וי"ו הזה שבא כדרכו לדרוש זר ומוזר? (ד) במ"ש דברים שהדבש יפה להם מנין? ת"ל וכל דבש פירש בקרבן אהרן דהוי"ו דריש. והלא כבר דריש הוי"ו לרבות עיריבו? (ה) מ"ש מה תלמוד לומר כל שאור ומה תלמוד לומר כל דבש אין לו ביאור כלל. וגם הלא כבר דרוש לה להקיש. וכל הדרושים כולם נשיאים על כנפי רוח, כמוץ גנבתו סופה]
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו: מבואר אצלינו כי מלת "כל" כשבא במשפט מחייב היא מחייב כללי וכשבא במשפט שולל היא שולל כללי. והנה החיוב או השלילה הכללית תהיה בב' פנים: שאם השם שבא בו מלת "כל" הוא שם הסוג או המין שכולל תחתיו אישים נבדלים – יחייב או ישלול במלת "כל" את הנשוא אל כל האישים אשר במין ההוא; כמו "כל שרץ העוף שקץ הוא" "כל הולך על גחון..לא תאכלום". ואם השם שם אישי ואינו מקיף על אישים נבדלים – אז יחייב או ישלול כל חלקי האיש ההוא; כמו "ורחץ את כל בשרו" וכדומה. והנה במה שכתב כאן "כי כל שאר" אי אפשר לפרש כל מין שאור – כי השאור אין בו מינים רבים, רק מין אחד. ובהכרח פירושו אפילו מקצת מכמותו ושעורו (והוא חצי קומץ לרבא וחצי זית לאביי במנחות (דף נח.)). וזהו שאמר בספרא הממועט מנין? ת"ל כל שאור. [בזה תבין מדוע דריש ר"א (בפסחים (דף מג.)) עירובו בלאו מן "כל מחמצת לא תאכלו" ולמה לא פירש שמלת "כל" חצי שיעור כמו פה (דהא שם אומר שברייתא דפה ר"א הוא), אך ששֵם "מחמצת" שאני שהוא שם הסוג וכולל תחתיו שני מינים חמץ – מעורב ובלתי מעורב, ובזה פרשינן השלילה הכללית אל כל אישי המין; מה שאין כן "שאור" אינו כולל המעורב]. והנה יש הבדל בין "שאור" ובין "חמץ"; שהשאור בו מחמצין את העיסה, והעיסה הנחמצת ממנו נקראת חמץ. ויש הבדל בין חָמֵץ ובין חוֹמֵץ; ש"חומץ" כולל כל שמחמצין טעמו כמו חומץ יין ובוסר וכדומה, אבל שם "חמץ" ו"מחמצת" הוא רק העיסה שנתחמצה. וזהו שכתב בספרא עירובו מנין? ת"ל כי כל שאר – רצה לומר שאחר שאמר 'לא תעשה חמץ כי כל שאֹר..בל תקטירו', מבואר על ידי מלת "כי" שהוא מלת הטעם שמחבר שני המשפטים זה לזה בדרך סיבה ומסובב (שלכן לא תעשה חמץ מפני איסור הקרבת השאור); מבואר שאף שנתערב השאור עד שנקרא "חמץ" גם כן אסור בהקרבה, דאי לאו כן איך יהיה הוא סיבה לאסור עשייתה מחמץ. וכן נראה לפרש מ"ש בפסחים (דף מג) ור' אליעזר אימא "כל" לרבות הנשים, "כי כל" לרבות עירובו! וכי תימא "כי כל" ר"א לא דריש והתניא 'שאור לא תקטירו' אין לי אלא כולו; מקצתו מנין? ת"ל "כל". עירובו מנין? ת"ל "כי כל". מאן שמעת ליה דדריש "כל"? ר' אליעזר (רצו לומר שדריש "כל מחמצת" על עירובו בלאו) ודריש "כי כל"! נראה פירושו, שאחר דכתיב "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" מבואר ששני המשפטים מחוברים שלכן לא ימצא שאור יען שחייב כרת בחמץ; מבואר שאף על עירוב השאור מחייב כי בחיבור המשפטים על ידי מלת "כי" אין הבדל בם בין המשפט הקודם והמתאחר כנודע, ואם כן נאמר ד"כי כל" מרבה עירובו. ואמר וכי תימא "כי כל" ר"א לא דריש, רצה לומר שאינו סובר הלימוד הזה מן חיבור שני המשפטים של שאור ושל חמץ על ידי מלת "כי", רק סבירא ליה שגם חמץ הוא רק בלא תערובות והוא אחר שנתחמץ (לא משעה שמערב בו השאור קודם שהוחמץ ממנו). על זה מביא הברייתא של שאור בל תקטירו ששם מפרש שחמץ הוא המתערב. וזהו שכתבו ומאן שמעית ליה דדריש "כל"? ר' אליעזר – ר"ל ר"א שדרש "כל מחמצת" לחמץ שנתערב הרי סבירא ליה שמלת "חמץ" כולל המעורב גם כן, ובהכרח שגם הלימוד שנמשך ממנו על ידי מלת "כי" הוא גם כן לר"א שסבירא ליה שחמץ כולל המעורב גם כן. [ובזה מיושב מה שהקשו התוס' שר' עקיבא דרש גם כן "כל". וכן מה שהקשו דהלא רבנן דרשו "כל" בעלמא. לא קשיא. שלכן לא דרשו "כל מחמצת" דסבירא להו ש"מחמצת" אינו כולל המעורב ואי אפשר לרבותו על ידי מלת "כל" כי אינו שם המין כנ"ל. וכן מה שכתוב שם אחר כך: וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כר"א מובן בזה. וכפי שיטת התוס' שם ד"ה כמאן. ומש"ש ורבנן דלית להו עירוב, "כל" לא דרשו אלא נשים מנ"ל. "כל" לא דרשו, "כי כל" דרשו – נראה פירושו "כל מחמצת" לא דרשו לעירובו דסבירא להו דשם "מחמצת" אינו כולל המעורב, "כי כל אוכל חמץ" דרשו לרבות הנשים כי שם "אוכל חמץ" הוא שם המין, כולל זכרים ונקבות, ולכן הוא מחייב כללי].
והנה הדבש הנאמר פה הוא שם כל דבר מתוק ואינו פורט מין או מינים ידועים, כי מצאנוהו על דבש דבורים (שופטים יד), על דבש הקנים (ש"א יד), על דבש תמרים "ארץ זית שמן ודבש". וכן פרש"י פה כל מתיקות פרי קרוי דבש וכמ"ש הרשב"ם בבא בתרא (דף עט.) ותוס' במעילה (דף יב.) ושבועות (דף יב.) הביאם המשנה למלך (פרק ה מהל' אסורי מזבח ה"א). וכן העלה באורך הרדב"ז בתשובה נדפסה בספר אגורה באהליך (דף ז', עיי"ש). ואם כן אי אפשר לפרש "כל דבש" כל מיני דבש – כי המתיקות היא אחד, אינו חלוק למין מין. ובהכרח פירושו גם כן אף מקצת מן הדבש שר"ל אף חצי שיעור כמו "כל שאֹר" כנ"ל. וזהו שאמר בספרא דבש לא תקטירו אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? ת"ל כל דבש. ואחר שאמר "כל שאֹר וכל דבש" וכבר בארנו כי במה שכתוב "כל שאור" כולל גם התערובת, ממילא גם מה שכתוב "כל דבש" כולל גם התערובות. (כי כלל בלשון ששני שמות הבאים כאחד ואין שינוי ביחוסם ובמלות המחוברות עמהם אמרינן תמיד שבאו בענין אחד וזה אחד מיסודות ההיקש כמו שבארנו באילת השחר (כלל נט וכלל ס)) וזהו שאמר אין לי אלא עצמו; עירובו מנין? ת"ל "וכל דבש" – ר"ל והוא דומה עם "כל שאֹר" שכולל התערובת. אמנם הלא יש מקום לטעות אחר שתלה שני המאמרים זה בזה ביחוס הסבה והמסובב שלכן לא תעשה חמץ מפני שכל שאור לא תקטירו (כנ"ל) ואם כן יש לומר שמנחה הנעשית חמץ כגון שתי הלחם יהיה מותר גם להקטירה, שאם יהיה אסור להקטירה חמץ, איך מותר לעשותה חמץ. וזהו שאמר יכול מנחות שהם במצה תהיה יהיו בבל תקטירו; מנחות שאינם במצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו... והתשובה לזה שהלא אמר "כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו" ואיסור הקטרת דבש בלתי נתלה מהמשפט הקודם וכולל גם לשתי הלחם, וממילא ה"ה איסור הקטרת שאור הוא שלילה כללית. וזהו שכתב תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש". וכן יש מקום לטעות בהפך, שטעם איסור הדבש מפני שפוגם את המתערב עמו. ולפי זה נאמר שבקטורת (שהדבש יפה לה) מותר לתת דבש. וזהו שאמר אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם.. והתשובה לזה, אחר שבא באזהרה אחת עם שאור שאיסורו כללי גם בקטורת, כן גם הדבש. וזהו שאמר תלמוד לומר "וכל דבש" פירוש: שהלא מחובר עם שאור בוי"ו החיבור, שזה מורה שבאו ביחוס אחד. וכל אלה הדרושים בנוים על יסוד ההיקש שאחד מנתיבותיו שאם חבר הכתוב שני שמות לענין אחד לאזהרה או לציווי או דרך סיפור, בהכרח ששני השמות נאמרו בענין אחד, שאי לאו כן לא היה מחבר את הבלתי דומים; כמו שאמרו "על המשכן ועל המזבח" – מקיש מזבח למשכן (שבת דף צב), "חפני ופנחס כהנים לה' " – מקיש חפני לפנחס (שם דף נה:), "וברך את לחמך ואת מימיך" – מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים (עירובין דף סה), "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" – בשעה שטמאי נפש משתלחין וכולי (פסחים דף סז:), וכמוהם למכביר. וכמ"ש באילת השחר (כלל קס). וכן פה אחר שכלל הכתוב אזהרת שאור ודבש בהכרח הם דומים בעניניהם. והנה ראינו שלפעמים יבא מלת "כל" בכל שם ושם הנזכר במאמר כמו "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (במדבר ל״א:כ׳), "ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו" (שם). ולפעמים לא יבא מלת "כל" רק בשם הראשון כמו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה" (שמות ט׳:י״ט), "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שם כב), "לשמור לעשות אל כל חוקותיו ומצותיו" (דברים ו׳:ב׳). והכלל בזה שאם השמות מחולקים זה מזה יבא מלת "כל" כפול עם כל אחד ואחד, ואם השמות דומים וטפלים זה לזה לא יבא מלת "כל" רק עם הראשון. ולכן מפרש בברכות (דף סג.) "על כל ברכה ותהלה" – על כל ברכה תן לו תהלה, רצה לומר שממה שאינו אומר "וכל תהלה" מבואר שהיא טפלה לברכה. וזה ששאל במשנה ה (הובא במנחות דף נח) מה תלמוד לומר כל שאור ומה תלמוד לומר וכל דבש – רצה לומר שהיה לו לומר "כל שאֹר ודבש" או "כל דבש ושאֹר", ואחר שחלקם על ידי כפילת מלת "כל", על כרחך יש הבדל בין שניהם (שאי לאן כן יכתב הדבר השוה לחברו בסוף ולא יכפל מלת "כל", ויהיה מלת "כל" נמשך על שניהם ונדע גם כן שהשם השני אסור מקצתו ותערובתו). ועל זה השיב לפי שהם מחולקים באמת (א) שיש בשאור מה שאין בדבש – שהשאור הותר מכללו למקדש (בשתי הלחם שמקריבים אמרי כבשים שבאים עמהם לאשים. וכן הותר בלחמי תודה. מה שאין כן הדבש לא הותר מכללו, דאף שמביאין בכורים דבש, אין מהם למזבח כלום). (ב) ויש בדבש מה שאין בשאור – שהדבש הותר בשירי מנחות, לא השאור כדכתיב "לא תאפה חמץ חלקם" כמ"ש במנחות (דף נה). ולכן הבדילם על ידי מלת "כל". ועיין באילת השחר (פרק כד).