[הערה: איך דריש מן "כל המנחה" לרבות כל המנחות ולרבות מנחות שאין שיריהם נאכלים? ולמה צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים? וכבר האריכו התוס' בקושיא זו ועוד קושיות, עיי"ש]
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ: במנחות (דף נז.) העתיקו ברייתא דפה בזאת הלשון: שאר מנחות מנין? ת"ל "כל המנחה". "אשר תקריבו לשם" – כשרה ולא פסולה. מכאן אמרו המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור. וגירסא זו עיקרית. הנה מה שכתוב "אשר תקריבו לשם" אין לטעות בו שהפירוש רק החלק הקרב לגבוה אסור להחמיץ, לא כלל המנחה – דהא אמר "המנחה אשר תקריבו..", הרי באר שכלל המנחה אסור להחמיץ. וזהו שאמר יכול אין לי בלא תעשה..ומנין לרבות את המנחה וכולי... ומה שכתב "אשר תקריבו לשם" הוא תנאי – שרק המנחה הראויה להקריב שהוא הכשרה אסור להחמיצה, לא המנחה הפסולה. ומה שכתב "כל המנחה", שמלת "כל" מורה על הכללות, בא לרבות כל המנחות. ואף שכבר ידעינן זה ממה שכתוב בפר' צו "לא תאפה חמץ" שכולל כל המנחות – מפרש מפני שיש לטעות שאין לי אלא מנחות ששיריהם נאכלים שבפר' צו מדבר מהם כמו שכתוב "והנותרת לאהרן ולבניו" ואמר "לא תאפה חמץ חלקם" שדרשו שאפילו חלקם לא תאפה חמץ (ועיין בתוס' מנחות שם ד"ה מנחה), לכן אמר פה "כל המנחה" לרבות גם מנחות שאין שיריהם נאכלים. עתה באר מה שכתוב 'לא תקריבו' בלשון רבים, והלא כל הפרשה מדברת בלשון יחיד. ומשיב שאם היה כתוב בלשון יחיד הייתי אומר רק מנחה של יחיד אסורה בחימוץ, לא מנחה של רבים (והוא לחם הפנים לר' יוסי הגלילי שהוא של רבים או מנחת נסכים לר' עקיבא שהציבור מביאין אותה). לכן תפס לשון רבים להורות שגם אלה אסורים בחימוץ. (ועיין בתוס' שם ד"ה אשר וד"ה לרבות, ואין כאן מקום להאריך).